הכל התחיל בכך שראיתי פוסט של סתיו אטלן לגבי עניין "פוסטים כועסים", והיא כתבה פוסט ארוך ומנומק – מדוע הפוסטים שלה כועסים. קראתי, והחלטתי להגיב על מספר נקודות שהיא העלתה, ובמקרה הזכרתי את המילה "בכיינות".

זה, כמובן, גרם למספר טרנסיות לשלוף ציפורניים (לצערי פייסבוק לא מאפשר לקשר לתגובות ספציפיות, אבל תרגישו חופשי לקרוא את התגובות, הפוסט פתוח לציבור) וה"מחמאות" החלו. קראו לי פמניסטית (אני לא ממש בעניין פמיניזם), מתנשאת, ובעלת הפוסט קראה לי "House Tranny", מושג שגם גוגל לא מוצא לינק שמתאר בעצם מה זה (טרנסית בבית? מתחבאת? לא יודעת אם אפשר לקרוא לי כך.. הבלוג הזה פתוח ועם הפרטים האמיתיים שלי כולל תמונות שלי, יש לי גם ערוץ יוטיוב קטן עם קליפים שלי בפנים חשופות – אתם ואתן מוזמנים ומוזמנות לעשות subscribe, קליפים נוספים – בקרוב!).

אבל מכיוון שהכינויים הללו לא ממש מזיזים לי, אני רוצה לנצל את הפוסט להתייחס לאותה "בכיינות" ולהסביר את עצמי.

לדידי, "בכיינות" אינה קשורה לטרנסיות או טרנסים, היא קשורה לאנשים שנתקלים בבעיות, ובמקום להתמודד או לטפל בבעיה או להתייעץ עם בר-סמכא בנושא הבעיה – הם מעדיפים להתלונן, לצעוק ותו לא, וישנם כאלו מכל צבע וגוון, בכל קהילה שתרצו, ואת זה כולם יודעים.

אבל הבעיה הכי גדולה שקיימת ובגינה טרנסיות רבות סובלות מכל מיני דברים – קשורה לתהליך ההתאמה המגדרית בראשיתו. כל טרנסית עוברת פחות או יותר את אותו תהליך בהתחלה – פגישה עם פסיכולוג או פסיכיאטר, לאחר מכן פגישה עם אנדוקרינולוג המתמחה בהתאמה מגדרית, בדיקות דם וכו', ולאחר מכן מתחיל מתן הורמונים בצורה שוטפת.

כאן בדיוק נמצאת בעיה שדווקא גופים מקצועיים אינם נותנים עליה את הדעת: ההתמודדות עם העולם החיצון. כל עוד אותה טרנסית לא יוצאת כאשה ולא מזדהה כאשה, אז כמות ההטרדות וההצקות תהיה כמעט אפסית, אולם מהרגע שהיא יוצאת ומזדהה כאשה טרנסית – מגלים שלא מעט אנשים מתנהגים כמו מטומטמים ונבלות, ופוגעים בלי חשבון באותה אחת. מכאן, הדרך לדכאונות, נסיונות התאבדות, נשירה מהעבודה, איבוד חברים וחברות – די קצרה.

את הדרך להתמודדות עם הדברים אפשר וניתן לשפר. יש כמובן פסיכולוגים או עו"ס, אבל אפשר גם ליצור וליזום מפגשים עם מספר משתתפים, כשכל אחת מספרת מחוויותיה, והמנחה והאחרות המשתתפות מקשיבות ומשתפות, והמנחה מסייעת בטיפוח אותו בטחון עצמי פנימי של אותה טרנסית וטרנסיות אחרות המשתתפות במפגש. ישנם מפגשים כאלו באספקטים שונים (AA, וכו') שבהחלט עוזרים עבור המשתתפים ואפשר ללמוד מכך. כשיש בטחון עצמי טוב, יותר קל להשיג עבודה, זוגיות, וקל יותר לעבור את התהליך הקשה והכואב של התאמה מגדרית, ואנשי מקצוע רבים יכולים להעיד על כך.

עברתי על רשימת הכעסים של סתיו, ורובם מוצדקים בהחלט, אבל ניתן לעשות דברים בנידון, לו רק משתמשים בכלים הקיימים כיום: בלוגים, ערוצי יוטיוב, רשתות חברתיות, ומה שהכי חשוב – יזמות ושינוי יחס! במקום "זמן ההמתנה בוועדה להתאמה מגדרית הוא של כמה שנים." – אפשר ליזום פגישה עם מנכ"ל משרד הבריאות, לדוגמא, כשכותרת המפגש תהיה לדוגמא "שיפור זמני ועדה בתוספת קטנה של תקציב", ציון עובדה פשוטה כי ישנם עוד בתי חולים שיכולים לעבוד יחד עם שיב"א ולקבל מועמדים לועדה, לדוגמא – כלומר לבוא עם הצעות יעול וכל מידע נוסף, במקום לבוא ולצעוק. 

אסכם את הדברים: יש בהחלט דברים כואבים ואפליות לא מעטות נגד הקהילה הטרנסג'נדרית בארץ, אבל אפשר עם סבלנות, שיתוף פעולה, יוזמה ועוד – לשפר דברים (שלא לדבר על כך שחשוב גם להסתכל לפעמים אחורה ולהכיר גם בהתקדמות).

קראתי את הכתבה במגזין השבועי "בשבע" (למי שרוצה, הכתבה נמצאת כאן), ולקח לי כמה רגעים לאסוף את לסתי אחרי קריאת הכתבה, והחלטתי לכתוב כמה נקודות על הכתבה..

• נתחיל בהורים הכל-כך-מודאגים. על מה יוצא קצפם של אותם הורים? על כך שדווקא הגופים המקצועיים והפסיכולוגיים מאשרים לטרנסג'נדרים וטרנסג'נדריות צעירות ללמוד תחת המגדר החדש שבו הם/ן בוחרים/ות. מבחינת אותם הורים, מדובר בעוד שטות של ה"פרוגרס" (טוב נו, להשתמש במילה העברית "התקדמות" זה ישמע חיובי מדי), וחייבים פה ומיד לעצור זאת. ועל איזו עצירה מדובר? שלא ת/ילמד עם התלמידים תחת המגדר הרצוי, שישב בבית ולא ילמד במוסד חינוכי דתי כמו שהוריו רוצים.
• עוד עצבים של הורים? מדוע לא סיפרו להם! לא חשוב שאם הם היו מספרים, אז אותם הורים היו צועקים בבית, ילדיהם היו קולטים די מהר את העניין וכבר למחרת היו ממררים את חייו/ה של אותו/ה טרנסג'נדרית, אבל היי – ספרו לנו!!!
• כמו תמיד, בשביל ההורים הללו (מעניין שהכתב והכתבת לא הביאו שום תגובה מהצד השני, אולי מאיזה פסיכולוג או פסיכיאטר?) – הכל עניין של טרלול, ובתי ספר דתיים אמורים בכלל לאסור קבלת טרנסג'נדרים וטרנסג'נדריות. כמובן שאם נלך לתורה, לפירושים וכו' לא נמצא ולא רמז קל לאיסור הדברים (אין בשום דת שום איסור לגבי התאמה מגדרית) – אבל היי, זה שונה, אז לדחות ומיד.
• המצאות הזויות – עו"ד ססובר מגיעה עם המצאה משלה. ציטוט: "בארצות הברית, בירת הפרוגרס, רואים קבוצות שלמות של ילדים שרוצים להפוך לבני המין השני. הילדים מסביב רואים איך הילד הטרנסג'נדר מקבל תשומת לב וכולם מחבקים אותו, אומרים לו כמה הוא אמיץ וגיבור ומעלים אותו על נס, אז גם הם רוצים להיות כמוהו". עוד לא שמעתי (ואני קוראת המון עיתונות אונליין ואופליין) ולו על מקרה אחד שמישהו או מישהי החליט או החליטה לעבור תהליך התאמה מגדרית בגלל שטרנסג'נדר/ית קיבל/ה תמיכה מהסובבים אותה (אם כי שמעתי על מספיק מקרים של טרנסיות שהתאבדו בגלל אותן השפלות). חבל שהעו"ד היקרה שוכחת לציין שפה בארץ, אין שום אפשרות לעבור תהליך התאמה מגדרית ללא אישור הורים (עד גיל 18) וללא אישור פסיכיאטרי ואנדוקרינולוג מומחה בהתאמה מגדרית, כך שלא כל צעיר או צעירה יכולים לקום בבוקר ולהתחיל תהליך כזה. כמובן שמבחינת ססובר – "למה לדחוף להם את זה במסגרת בית הספר, כשהם עדיין לא יודעים איך להתמודד עם זה? זה לא הגיל המתאים" – ומה עם אין ספור חוות דעת מקצועיות שקובעות ההיפך? שאלה טובה.
• עצוב – שבכל הכתבה, לא מסוגלים אפילו לכבד את רצון הטרנסג'נדר הצעיר ולהתייחס אליו כזכר.
• כותבי הכתבה מציינים כי הם ביקשו לראיין את אם הילדה והיא סירבה. אחרי שקוראים את הכתבה אני יכולה לאמר לאותה אמא – החלטה חכמה!
• דמות תורנית – מאיזו דמות רבנית הם ביקשו תגובה? מהרב שמואל אליהו. כנראה שחסרים בארץ רבנים מתונים שיכלו לתת תגובות קצת אחרות, אבל היי – צריך לשלהב את הקוראים!

לסיכום – שוב אנו רואים (והכתבה מראה זאת עם פרוז'קטורים!) את אותה התנהגות מגה-שמרנית שבועטת בכל דבר ששונה. פעם זה היה כלפי הומואים ולסביות (וזה ממשיך עד היום), ועתה זה ממשיך כלפי טרנסג'נדרים וטרנסג'נדריות, תוך התעלמות מוחלטת מכך שאותו אחד או אחת כלל לא בחר בכך, התעלמות מכל דעה מקצועית, וזריקת אותם טרנסג'נדרים וטרנסג'נדריות החוצה מהמערכת, כאילו מדובר במחלה ממארת ומדבקת. היכן אותה אהבת ישראל, דאגה לזולת, "ואהבת לרעך כמוך" ושלא לדבר על החשש מחילול השם? הכל עף לפח!

אם יש נקודת אור אחת שכלל לא מצוינת במאמר אך היא מורגשת ע"י טרנסג'נדרים וטרנסג'נדריות רבים – זו הקבלה מצד הצעירים והצעירות הדתיים שבניגוד לדורות הקודמים יותר, מוכנים ומוכנות להושיט יד ולתת חיבוק ותמיכה.