אצלנו במשפחה, כשמסתכלים עליי (לא משנה אם זה לפני התהליך או אחריו) רואים שיש שוני מהותי מאוד במראה שלי – ביני לבין אחיי והוריי. כולם עם עיניים חומות ואני … עיניים כחולות/ירוקות. כולם עם שיער שחור ואני … שטני, ואני יכולה להמשיך לתאר הבדלים אחרים אבל נראה לי שהנקודה מובנת. אני נראית שונה לחלוטין משאר משפחתי הקרובה, או איך שקוראים לכך בבדיחות הדעת: "מהשכנים" (אציין כי בבדיקה פשוטה אצלנו במשפחה מתברר שאני נראית כמו .. הסבא שלי מצד האמא, אבל פשוט אין לנו תמונות בצבע להשוות).

בדיחת ה"שכנים" החזיקה זמן רב, עד שנולדה אחת האחייניות שלי, ובמבט ראשון כולם הבינו משהו פשוט: היא נראית העתק שלי מבחינת מראה, ובמילים אחרות – הקץ לבדיחת "השכנים".

האם ניתן "להאשים" אותי או כל גורם אחר בכך שיש לי עיניים, שיער ומראה ששונה לחלוטין מאחיי, אחותי והוריי? כמובן שלא. לא ניתן, מבלי התערבות מדעית (שמבחינה טכנית בקושי קיימת כיום ונמצאת רק בצעדיה הראשונים) לקבוע מה יהיה צבע העיניים, סוג שיער וכו' כמו שלא ניתן לקבוע או לשנות את מגדרו של העובר עוד בזמן ההריון. כולם יודעים, וכולם מקבלים זאת (אוקיי, כמעט כולם. תמיד יהיו יוצאי דופן..)

בעקבות יציאתו מהארון של כתב ערוץ 12 – עפו הודעות רבות ב-Whatsapp, הודעות SMS והודעות אחרות בין הורים, אחים, חברים – לחברים בקהילה הלהטב"ית. חלקם חיוביות, וחלקם שליליות, וחלקם גם מאוד מרושעות בשיטת ה"ריגשי" ("תראה איזה צער זה גורם להורים!")

וכאן מגיעה הנקודה הקשורה לבורות מוחלטת שנמצאת אצל רוב האנשים שמתייחסים לקהילת הלהט"ב: המחשבה שעניין ההומוסקסואליות היא עניין רצוני, היא עניין שניתן להדליק ולכבות כאילו מדובר במתג חשמל.

וזה פשוט לא.

זוכרים את עניין העיניים והשיער שהזכרתי בתחילת פוסט זה? כיום צבע השיער שלי הוא בלונדיני, כי אני צובעת אותו, אך כשהשערות גדלות, הן עדיין יוצאות בצבע שטני (או צבע אפור, בגלל הגיל) – ולי לא היתה ואין לי שום דרך לשנות זאת באופן פרמננטי, ואף חבר או חברה בקהילה לא יכול לשנות זאת, וכך בדיוק הדברים קשורים למשיכה מינית (וכן, גם לתהליך שינוי מין. אף אחד או אחת לא רוצה לעבור את התהליך רק בגלל ש"בא לו/לה").

משיכה מינית היא אינה תוצר של סביבה או רצון כפי שנבערים רבים מצהירים זאת. היא תוצר גנטי.

אם יש משהו שאנו, כבני אדם, צריכים לעשות (ועושים) – זה ללמוד מבעלי חיים לגבי הדברים, כמו חיות: ברוב מוחלט של סוגי החיות קיימת הומוסקסואליות, ואותן חיות מסתדרות מצוין בזוגיות, כשהם מוצאים אחד או אחת (כן, גם לסביות קיימת בחיות). אז נכון, אנחנו בני אדם עם תבונה ורגש, אבל עדיין, יש בהם דברים שיש בנו (אם כי בצורה שונה) וזה שעדיין לא גילו בשיא הדיוק מה הגנים האחראיים ואיך ניתן לשנות זאת – לא אומר שאין לחברים בקהילה את אותו עניין.

ובקיצור: זה לא קשור לרצון לעשות "דווקא", זה לא קשור לאיזו "טעות" של הורים. זה גנטיקה.

ואם כבר הזכרתי את שרקי, אז תרשו לי לענות לעניין שרבים תוהים לגביו: מדוע בעצם הוא "יצא מהארון"? אז כי שניתן להבין, תשומת לב לא חסרה לו – הוא, אחרי הכל, כתב חדשות שמופיע בסלונם של מיליוני אנשים מדי ערב. הסיבה לכך, כפי שניתן להבין מהטקסט שלו, היא פשוטה: נמאס לו. נמאס לו מזה שמנסים לשדך לו בחורות, נמאס לו מהאיחולים לגבי חתונה, נמאס לו מזה שלא מקבלים אותו כמו שהוא מבחינת משיכה (ולא קיבלו אותו – כי לא ידעו לגביו), אז הוא החליט לעשות מעשה ולפרסם את הדברים ברבים, ואם מישהו חולק עליו, שינסה אותו אדם לדמיין כמה זמן הוא היה מחזיק אם היו מתעללים בו נפשית עד שהוא עצמו היה מוציא זאת לאור..

לסיכום: אולי הגיע הזמן להתחיל להסביר לאנ/שים שהחיים וגנטיקה ומשיכה מינית, ובכלל מגדר – זה לא שחור ולבן ויש דברים פנימיים (כמו גנטיקה) שמשפיעים על אותם א/נשים. אפשר תמיד להיזכר כמה עשרות שנים אחורה איך "קטלו" אנשים שלא אכלו חלב או מוצרים עם גלוטן בגלל רגישות, ורק בדיקה מדעית הוכיחה שמדובר בבעיה של רגישות שלא נמצאת בשליטתו של האדם ולכן הוא לא יכול להתעלם מכך (אלא אם הוא מעוניין לסכן את חייו).

אחרי שעברתי את ניתוח נישוי הפרצוף, נותר לי להמתין מס' חודשים כדי שהנפיחות וחוסר התחושה באזורים מסויימים (במקרה שלי – סנטר) יחזרו למוטב. עד אז, חוץ מעניין הכאבים, ישנו עניין ה"מעבר" – ובמצבים כאלו, מנסיון, קשה "לעבור".

אבל מהו בעצם אותו "מעבר"? לאלו שאינם מכירים, עניין ה"מעבר" הוא קבלת התייחסות אוטומטית כמגדר השני, כלומר קבלת התייחסות מאחרים כאשה, בלי החלקים שצריך לתקן את הצד השני.

אני נמצאת בחלק שקשה להתקדם ממנו מבלי להמתין לתוצאה הסופית של ניתוח נישוי פרצוף (FFS) ולא מעט טרנסיות נמצאות בנקודה הזו גם לאחר הניתוח וההבראה ממנו: לראות מה עוד צריך, אם בכלל, לבצע שינויים בפרצוף על מנת לקבל מראה יותר נשי, יותר "עובר". בגילאי העשרה או ה-20 פלוס, הורמונים עושים את רוב העבודה וניתוח כמו FFS עוזר לבצע השלמה, כך שבמקרים רבים, טרנסית שמתחילה את התהליך בגיל צעיר (לפני או אחרי צבא לדוגמא) – תצליח להגיע לאותו "מעבר" בתוך זמן קצר (יחסית – להורמונים יקח שנה שנתיים לפעול בצורה מיטבית בגיל צעיר) אם היא תיטול הורמונים ואולי תבצע ניתוח FFS (אם יש צורך).

בגילאי ה-40 או 50 פלוס לעומת זאת … זה הרבה יותר קשה. ההורמונים משפיעים, אך במקרים רבים לא בכמות מספקת ויהיה צורך לנתח.

הבעיה שקיימת אצל טרנסיות רבות קשורה לעניין ההרגל לראות את הפרצוף בצורה מסוימת. אצל אותן טרנסיות במשך שנים רבות אותה טרנסית רגילה לראות את הפרצוף שלה לפני הניתוח כ"פרצוף גברי" ובמקרים רבים – גם לאחר נטילת הורמונים לתקופה ארוכה וניתוח FFS – אותה טרנסית לא מצליחה לראות את פרצופה במראה כפרצוף נשי "עובר".

אישית, עברתי את הניתוח FFS, אני ממתינה שהנפיחות (והכאבים) יעברו ועד אז כשאני מסתכלת במראה, אני רואה שינוי, אבל עדיין אינני רואה פרצוף שהוא מספיק נשי. דעתי אולי תשתנה לאחר שהדברים ירגעו. לכן החלטתי לשוחח עם מספר מנתחים (חלק ציבוריים, חלקם פרטיים) לגבי ה"נישוי" פרצוף שלי במצבו הנוכחי, ושאלתי אותם שאלה אחת: האם לדעתם יש לי צורך בניתוח נוסף שיכול לשנות מהותית את המצב לטובת "נשיות"?

קצת הופתעתי מהתשובות: אף רופא, פרטי או שמנתח במסגרת ציבורית (בית חולים) לא המליץ לבצע ניתוח נוסף בהמשך (אחרי ההבראה) לא המליץ על ניתוח נוסף. היו כאלו שהמליצו על הזרקות שונות בפרצוף, אבל גם הם הדגישו כי הדבר לא ישנה מהותית את המראה והזריקות ישנו נקודתית את אותו אזור מוזרק, אך לא מעבר לכך והדבר לא יתרום בצורה משמעותית לשינוי המראה.

ואז החלטתי לפנות למאפר אחד שאני מכירה, ורציתי לשמוע את דעתו הכנה. התשובה שלו היא די פשוטה: לקחת את האזור שנראה הכי טוב/מושך בפרצוף, ועם מייקאפ – "למשוך" את תשומת הלב של הצד השני – לאותו כיוון. במקרה שלי זה עיניים, במקרים אחרים אולי זה הפה, או שילוב של מספר אזורים – ובכך בעצם ליצור מראה מושך תוך התבססות על אזורים שנראים טוב.

זה נשמע לי רעיון לא רע בכלל

לסיכום: לטרנסיות רבות (כולל כותבת שורות אלו), קל להסתכל על אחרות שנראות יפהפיות ולקבל יאוש מההבדלים התהומיים מבחינה ויזואלית. ניתוחים והזרקות הן דרכים לשנות את המראה, אולם קשה לדעת את התוצאה וקשה "לחזור אחורה" לאחר ניתוחים והזרקות, דבר שגם רופאים מומחים די מסתייגים ממנו. פתרון מעניין יכול להיות מייקאפ תוך יצירת אשליה או "משיכה" של עיני הצד השני לאזור או אזורים מסויימים, ובכך לפתור את בעיית ה"מעבר".

קראתי את הכתבה במגזין השבועי "בשבע" (למי שרוצה, הכתבה נמצאת כאן), ולקח לי כמה רגעים לאסוף את לסתי אחרי קריאת הכתבה, והחלטתי לכתוב כמה נקודות על הכתבה..

• נתחיל בהורים הכל-כך-מודאגים. על מה יוצא קצפם של אותם הורים? על כך שדווקא הגופים המקצועיים והפסיכולוגיים מאשרים לטרנסג'נדרים וטרנסג'נדריות צעירות ללמוד תחת המגדר החדש שבו הם/ן בוחרים/ות. מבחינת אותם הורים, מדובר בעוד שטות של ה"פרוגרס" (טוב נו, להשתמש במילה העברית "התקדמות" זה ישמע חיובי מדי), וחייבים פה ומיד לעצור זאת. ועל איזו עצירה מדובר? שלא ת/ילמד עם התלמידים תחת המגדר הרצוי, שישב בבית ולא ילמד במוסד חינוכי דתי כמו שהוריו רוצים.
• עוד עצבים של הורים? מדוע לא סיפרו להם! לא חשוב שאם הם היו מספרים, אז אותם הורים היו צועקים בבית, ילדיהם היו קולטים די מהר את העניין וכבר למחרת היו ממררים את חייו/ה של אותו/ה טרנסג'נדרית, אבל היי – ספרו לנו!!!
• כמו תמיד, בשביל ההורים הללו (מעניין שהכתב והכתבת לא הביאו שום תגובה מהצד השני, אולי מאיזה פסיכולוג או פסיכיאטר?) – הכל עניין של טרלול, ובתי ספר דתיים אמורים בכלל לאסור קבלת טרנסג'נדרים וטרנסג'נדריות. כמובן שאם נלך לתורה, לפירושים וכו' לא נמצא ולא רמז קל לאיסור הדברים (אין בשום דת שום איסור לגבי התאמה מגדרית) – אבל היי, זה שונה, אז לדחות ומיד.
• המצאות הזויות – עו"ד ססובר מגיעה עם המצאה משלה. ציטוט: "בארצות הברית, בירת הפרוגרס, רואים קבוצות שלמות של ילדים שרוצים להפוך לבני המין השני. הילדים מסביב רואים איך הילד הטרנסג'נדר מקבל תשומת לב וכולם מחבקים אותו, אומרים לו כמה הוא אמיץ וגיבור ומעלים אותו על נס, אז גם הם רוצים להיות כמוהו". עוד לא שמעתי (ואני קוראת המון עיתונות אונליין ואופליין) ולו על מקרה אחד שמישהו או מישהי החליט או החליטה לעבור תהליך התאמה מגדרית בגלל שטרנסג'נדר/ית קיבל/ה תמיכה מהסובבים אותה (אם כי שמעתי על מספיק מקרים של טרנסיות שהתאבדו בגלל אותן השפלות). חבל שהעו"ד היקרה שוכחת לציין שפה בארץ, אין שום אפשרות לעבור תהליך התאמה מגדרית ללא אישור הורים (עד גיל 18) וללא אישור פסיכיאטרי ואנדוקרינולוג מומחה בהתאמה מגדרית, כך שלא כל צעיר או צעירה יכולים לקום בבוקר ולהתחיל תהליך כזה. כמובן שמבחינת ססובר – "למה לדחוף להם את זה במסגרת בית הספר, כשהם עדיין לא יודעים איך להתמודד עם זה? זה לא הגיל המתאים" – ומה עם אין ספור חוות דעת מקצועיות שקובעות ההיפך? שאלה טובה.
• עצוב – שבכל הכתבה, לא מסוגלים אפילו לכבד את רצון הטרנסג'נדר הצעיר ולהתייחס אליו כזכר.
• כותבי הכתבה מציינים כי הם ביקשו לראיין את אם הילדה והיא סירבה. אחרי שקוראים את הכתבה אני יכולה לאמר לאותה אמא – החלטה חכמה!
• דמות תורנית – מאיזו דמות רבנית הם ביקשו תגובה? מהרב שמואל אליהו. כנראה שחסרים בארץ רבנים מתונים שיכלו לתת תגובות קצת אחרות, אבל היי – צריך לשלהב את הקוראים!

לסיכום – שוב אנו רואים (והכתבה מראה זאת עם פרוז'קטורים!) את אותה התנהגות מגה-שמרנית שבועטת בכל דבר ששונה. פעם זה היה כלפי הומואים ולסביות (וזה ממשיך עד היום), ועתה זה ממשיך כלפי טרנסג'נדרים וטרנסג'נדריות, תוך התעלמות מוחלטת מכך שאותו אחד או אחת כלל לא בחר בכך, התעלמות מכל דעה מקצועית, וזריקת אותם טרנסג'נדרים וטרנסג'נדריות החוצה מהמערכת, כאילו מדובר במחלה ממארת ומדבקת. היכן אותה אהבת ישראל, דאגה לזולת, "ואהבת לרעך כמוך" ושלא לדבר על החשש מחילול השם? הכל עף לפח!

אם יש נקודת אור אחת שכלל לא מצוינת במאמר אך היא מורגשת ע"י טרנסג'נדרים וטרנסג'נדריות רבים – זו הקבלה מצד הצעירים והצעירות הדתיים שבניגוד לדורות הקודמים יותר, מוכנים ומוכנות להושיט יד ולתת חיבוק ותמיכה.

יש משהו אחד חשוב מאוד שלמדתי במהלך התהליך – והוא פשוט: לא להאמין לכל מה שמספרים לי. דוגמא שהעליתי כמדומני בבלוג זה היתה קשורה לטיפולי לייזר להסרת שיער: שמעתי מ-לא מעט טרנסג'נדריות שמדובר בכאב איום ונורא, והאמנתי לכך, עד כדי כך שחשבתי לשכור מרדים לטיפולים! (סיפור של כמה אלפי שקלים פר טיפול…). לשמחתי, זו שעשתה לי את כל עניין הסרת השיער בלייזר (אין עלייך, מורן מארק!) נתנה לי פרופורציות ועזרה לי בהבנת הדברים ובניסוי, והאמת? חוץ משזה קצת לא מריח טוב (זה מריח כאילו שורפים עוף…) ופה ושם שיש אזורים כואבים (אלוהים ישמור הטיפול בפרצוף!) – הכאב בהחלט נסבל, לפחות עבורי, כך שלא הייתי צריכה להאמין להפחדות ולא הייתי צריכה שום תהליך הרדמה.

הסיפור חזר על עצמו לקראת ה"יציאה" שלי (לא, לא מהארון, אין שום קשר בין התאמה מגדרית למשיכה מינית, חד וחלק – אחד לא משתנה בעקבות השני) – שמעתי המון סיפורי אימה על כך שטרנסג'נדריות לא מעטות איבדו את פרנסתן, חברות, חברים, הורים, משפחה, דירה – מה לא, ולמען האמת זה גרם לי לעכב את כל עניין ה"יציאה" למשך זמן רב.

המציאות לעומת זאת, היתה שונה לגמרי!

את דבר ה"יציאה" פרסמתי בפייסבוק וקישרתי לפוסט מיוחד שפרסמתי בבלוג האישי שלי (כאן) ולכרטיס החדש שלי בפייסבוק (כאן). נתתי לאנשים לקרוא את התוכן וחיכיתי לראות מה יקרה.

מה שקרה בהחלט הפתיע אותי לטובה! 95% בערך מהקוראים איחלו הצלחה והיו חיוביים בקשר לתהליך. היו כאלו שהעדיפו "לחתוך" מחברות בפייסבוק והיתה אפילו תגובה אחת של מישהו שהחליט שהשיער שאני מגדלת מזה מספר שנים .. זו פאה.

גם מבחינת עבודה – הדברים עבורה בצורה חיובית לחלוטין, ואני עדיין נותנת שרותים ללקוחות הגדולים שלי. אינני יודעת אם זה בגלל ה"יציאה" או לא, אך היו דווקא לאחרונה פניות מצד לקוחות פוטנציאליים, שזה מעולה!

לגבי משפחה ואחרים שלא ממש הולכים להתייחס אליי כאשה, אני לקחתי בחשבון את הדברים מראש. אני רואה את אלו שדווקא מנסים אך מתוך הרגל (שלא לדבר על כך ש-טון הקול שלי לא ממש נשי, ניתוח ואימונים על כך – בדרך!) עדיין מתייחסים אלי כ"אתה" – ואני לא נפגעת מכך. אדרבא, אני שמחה לראות אנשים שלפחות מנסים, ואת אלו שלא – אני אבין ואמשיך לעבוד איתם. You cannot win them all.

יקח לי עוד מספר חודשים של ניתוחים, כאבים ותהליכים שונים על מנת להיראות ולהשמע כאשה, אבל התוצאות עד כה מבחינתי – בהחלט מעודדות.

מישהי שאלה אותי אתמול מה הייתי אומרת לאלו שנמצאות בתהליך ורוצות גם "לצאת". התשובה שלי? להבין שיהיו חוויות חיוביות אך יהיו גם שליליות, ומומלץ מאוד ללמוד מאותן חוויות שליליות – להתעלם (לא כל צחקוק של כמה מטומטמים הוא עלייך, לדוגמא) ולקבל שיהיו כאלו שלא חשוב איך תראי ומה תעשי – עדיין יתייחסו אלייך כזכר, וגם כאן – צריך להפנים שדברים מסוימים לא ישתנו וחייבים לנשום ולהמשיך הלאה.

בישראל, כל אחד/ת שרוצה לעבור תהליך התאמה מגדרית, כולל הניתוחים הדרושים במימון המדינה, חייב/ת לעבור ועדה להתאמה מגדרית (לועדה עדיין אין אתר רשמי, למיטב ידיעתי), ובמסגרתה יהיו פגישות עם אנשי מקצוע, פסיכולוגים וכו' ורק לאחר שהועדה מצאה כי המועמד/ת מתאימ/ה לתהליך – ניתן אישור, כולל אישור תקציבי. התהליך אורך בערך כ-שנה.

אם נשאל את הועדה, מה הניתוחים הממומנים לאחר קבלת אישור הועדה – התשובה ממזכירות הועדה תהיה פשוטה: ניתוח עליון (חזה) וניתוח תחתון. לא מעבר לכך.

המציאות, כמובן, היא קצת יותר מורכבת, ובשביל זה אני כותבת את הפוסט הזה, ומתארת את תהליכי הבירוקרטיה שאני עוברת, אולי זה יחסוך לטרנסג'נדרים/ות אחרים/ות כאב ראש לא קטן.

אם נסתכל באתר של קופ"ח מכבי, נוכל לראות שמועמדים/ות שעברו וקיבלו את אישור הועדה, יכולים לקבל עוד מספר ניתוחים במימון הקופה, כולל את אחד הניתוחים הכי משמעותיים לטרנסג'נדריות – ניתוח נישוי פנים. ה"ניתוח" בעצם כולל מספר ניתוחים – שיוף עצמות, עידון סנטר, הסרת גרוגרת, ניתוח אף וגם – נישוי קול (שימו לב – מכבי מאשרים ניתוח לנישוי קול, שהוא נפרד מאימון לנישוי קול – שגם הוא ממומן).

על פניו הדבר נשמע מעולה – בשנות ה-90 (ולפני כן) ובשנות ה-2000, כל טרנסג'נדרית היתה צריכה לממן את הכל מכיסה ואילו כיום קופת החולים לוקחת זאת על עצמה… אבל זה רק "על פניו" ממספר סיבות:

1. קופות החולים מאוד "אוהבות" מכתבים מפורטים מהמנתח או הרופא האחראי בקשר לניתוח – כלומר אם הרופא או המנתח כותבים מכתב עם מס' חד ספרתי של שורות – תהיה בעיה בקבלת טופס 17 והתהליך יתעכב, הואיל והרופא במוקד האישורים ירצה הרבה יותר מידע ולא יאשר את הטופס המיוחל. (אגב, התהליך לוקח הרבה, הרבה יותר מ-5 ימי עסקים ש-קופות מסוימות מתחייבות לו), ולכן הדבר הראשון שיש צורך להשיג – הוא מכתב מפורט שמסביר מה התהליכים, ומדוע צריך את התהליכים, ומה החלקים שהולכים להיות מנותחים.
2. טופס זימון עם קוד: על פניו, מזכירות הרופא או המנתח תשלח טופס זימון לטרנסג'נדר/ית עם תאריך, בקשות בדיקות מסוימות (כאן יש המון עצלנות, תצטרכו להדפיס כל תוצאת בדיקה על נייר לפני ההגעה לניתוח, הם לא מאמינים בדיגיטל!), והזימון יכלול קוד מסוים. קוד זה מציין עבור קופת החולים מהו התהליך הרפואי שאותה טרנסג'נדר/ית עומד/ת לעבור, וכאן ישנו מעין "משא ומתן" בין קופת החולים לבית החולים – ישנם קודים שונים לניתוחים, ולפעמים ניתוחים מאוד קרובים במהותם כוללים קוד שונה, והקודים מתורגמים בעצם ל"מחירים פנימיים" בין קופות החולים, בתי החולים ומשרד הבריאות. דוגמא: קוד G0067 הוא קוד לניתוחי נישוי פנים (ניתוח ראש, קרניוטומיה). המחיר? נע בין 60,000 ל-80,000 שקל (למי שחושבת לעבור את ניתוח הספציפי הזה באופן פרטי בבית חולים כלשהו בארץ – אין אפשרות ללא אישור מיוחד), וקופות החולים ממש לא ששות לשלם אותו אלא אם יש הסברים מלאים מדוע צריך ספציפית את הניתוח בעל אותו קוד.
3. תחרות זה דבר טוב. מכיוון שמדובר במספר ניתוחים שאותו/ה טרנסג'נדר/ית צריך/ה לעבור, אפשר לבצע ניתוחים שונים בבתי חולים שונים, כך שניתן לבדוק בבית חולים מסוים לגבי מועדים לניתוח ואם מדובר בהמתנה ארוכה מדי, אפשר לבדוק בבית חולים אחר. חשוב לבקש את טופס 17 מקופת החולים רק לאחר תיאום תאריך עם בית החולים שבחרתם/ן.
4. הקופה לא חייבת לאשר ניתוח זה או אחר. חשוב מאוד לזכור זאת (שימו לב שאף קופת חולים לא מאפשרת לדוגמא ניתוח הקטנה או הגדלת חזה על חשבון הקופה באחד מהמכונים שלהן כמו אסותא וכו'). אם מחר טרנסג'נדר/ית מחליט/תחליט שהוא/היא רוצה רק ניתוח אף ותו לא, לא בטוח שהדבר יאושר, אותו דבר לגבי פוריות, שימור זרע וכו'. הדרך "לשכנע" את קופות החולים לאשר ניתוח עוברת בקבלת מכתב משכנע ממומחה או רופא או מנתח שכותב מכתב מפורט לקופה. בלי זה – צפו לכאב ראש ואולי לקבל סירוב.

נקודה נוספת וחשובה שכדאי לקחת בחשבון – זה סדר של ניתוחים. איש אינו קובע לטרנסג'נדר/ית אלו ניתוחים לעבור ומתי. יש הקפדה לגבי זמן מינימום בין ניתוחים (כמדומני שזה חודש) – ולכן כדאי שאותה טרנסג'נדרית (לדוגמא) תקבע מה הדחיפות והעדיפויות שלה: נישוי פנים, חזה, גרוגרת, ניתוח מיתרי קול, ניתוח אף ושאר ניתוחים. חשוב לציין כי יש זמן המתנה ארוך ולכן כדאי לעבוד על החלק הבירוקרטי שקשור למועדים – זמן רב לפני כן (טופס 17 "מחזיק" חצי שנה) ואף לעבוד על כך במקביל בין מספר ניתוחים עתידיים.

בהצלחה.