ארכיון תגיות: יוזמה

על "בכיינות" ועל החלק שחסר בתהליך ההתאמה המגדרית

הכל התחיל בכך שראיתי פוסט של סתיו אטלן לגבי עניין "פוסטים כועסים", והיא כתבה פוסט ארוך ומנומק – מדוע הפוסטים שלה כועסים. קראתי, והחלטתי להגיב על מספר נקודות שהיא העלתה, ובמקרה הזכרתי את המילה "בכיינות".

זה, כמובן, גרם למספר טרנסיות לשלוף ציפורניים (לצערי פייסבוק לא מאפשר לקשר לתגובות ספציפיות, אבל תרגישו חופשי לקרוא את התגובות, הפוסט פתוח לציבור) וה"מחמאות" החלו. קראו לי פמניסטית (אני לא ממש בעניין פמיניזם), מתנשאת, ובעלת הפוסט קראה לי "House Tranny", מושג שגם גוגל לא מוצא לינק שמתאר בעצם מה זה (טרנסית בבית? מתחבאת? לא יודעת אם אפשר לקרוא לי כך.. הבלוג הזה פתוח ועם הפרטים האמיתיים שלי כולל תמונות שלי, יש לי גם ערוץ יוטיוב קטן עם קליפים שלי בפנים חשופות – אתם ואתן מוזמנים ומוזמנות לעשות subscribe, קליפים נוספים – בקרוב!).

אבל מכיוון שהכינויים הללו לא ממש מזיזים לי, אני רוצה לנצל את הפוסט להתייחס לאותה "בכיינות" ולהסביר את עצמי.

לדידי, "בכיינות" אינה קשורה לטרנסיות או טרנסים, היא קשורה לאנשים שנתקלים בבעיות, ובמקום להתמודד או לטפל בבעיה או להתייעץ עם בר-סמכא בנושא הבעיה – הם מעדיפים להתלונן, לצעוק ותו לא, וישנם כאלו מכל צבע וגוון, בכל קהילה שתרצו, ואת זה כולם יודעים.

אבל הבעיה הכי גדולה שקיימת ובגינה טרנסיות רבות סובלות מכל מיני דברים – קשורה לתהליך ההתאמה המגדרית בראשיתו. כל טרנסית עוברת פחות או יותר את אותו תהליך בהתחלה – פגישה עם פסיכולוג או פסיכיאטר, לאחר מכן פגישה עם אנדוקרינולוג המתמחה בהתאמה מגדרית, בדיקות דם וכו', ולאחר מכן מתחיל מתן הורמונים בצורה שוטפת.

כאן בדיוק נמצאת בעיה שדווקא גופים מקצועיים אינם נותנים עליה את הדעת: ההתמודדות עם העולם החיצון. כל עוד אותה טרנסית לא יוצאת כאשה ולא מזדהה כאשה, אז כמות ההטרדות וההצקות תהיה כמעט אפסית, אולם מהרגע שהיא יוצאת ומזדהה כאשה טרנסית – מגלים שלא מעט אנשים מתנהגים כמו מטומטמים ונבלות, ופוגעים בלי חשבון באותה אחת. מכאן, הדרך לדכאונות, נסיונות התאבדות, נשירה מהעבודה, איבוד חברים וחברות – די קצרה.

את הדרך להתמודדות עם הדברים אפשר וניתן לשפר. יש כמובן פסיכולוגים או עו"ס, אבל אפשר גם ליצור וליזום מפגשים עם מספר משתתפים, כשכל אחת מספרת מחוויותיה, והמנחה והאחרות המשתתפות מקשיבות ומשתפות, והמנחה מסייעת בטיפוח אותו בטחון עצמי פנימי של אותה טרנסית וטרנסיות אחרות המשתתפות במפגש. ישנם מפגשים כאלו באספקטים שונים (AA, וכו') שבהחלט עוזרים עבור המשתתפים ואפשר ללמוד מכך. כשיש בטחון עצמי טוב, יותר קל להשיג עבודה, זוגיות, וקל יותר לעבור את התהליך הקשה והכואב של התאמה מגדרית, ואנשי מקצוע רבים יכולים להעיד על כך.

עברתי על רשימת הכעסים של סתיו, ורובם מוצדקים בהחלט, אבל ניתן לעשות דברים בנידון, לו רק משתמשים בכלים הקיימים כיום: בלוגים, ערוצי יוטיוב, רשתות חברתיות, ומה שהכי חשוב – יזמות ושינוי יחס! במקום "זמן ההמתנה בוועדה להתאמה מגדרית הוא של כמה שנים." – אפשר ליזום פגישה עם מנכ"ל משרד הבריאות, לדוגמא, כשכותרת המפגש תהיה לדוגמא "שיפור זמני ועדה בתוספת קטנה של תקציב", ציון עובדה פשוטה כי ישנם עוד בתי חולים שיכולים לעבוד יחד עם שיב"א ולקבל מועמדים לועדה, לדוגמא – כלומר לבוא עם הצעות יעול וכל מידע נוסף, במקום לבוא ולצעוק. 

אסכם את הדברים: יש בהחלט דברים כואבים ואפליות לא מעטות נגד הקהילה הטרנסג'נדרית בארץ, אבל אפשר עם סבלנות, שיתוף פעולה, יוזמה ועוד – לשפר דברים (שלא לדבר על כך שחשוב גם להסתכל לפעמים אחורה ולהכיר גם בהתקדמות).