מדי פעם אני מוצאת תגובות ומאמרים שונים שמדברים על נושאי להט"ב, ובלא מעט מקרים – הכותב זועם על כך שבית המשפט לקח לעצמו את תפקיד המחליט, והחליט בניגוד לדעתו/אמונתו של הכותב והכותב זועם שהדברים לא נעשו דרך המקום המקורי שבו הדברים היו אמורים להיות מוחלטים – ברשות המחוקקת, כלומר הכנסת והממשלה.
(אם אתם/ן רוצים/ות לראות תגובה כזו, מישהו כתב לי אחת כאן).
אני חושבת שאולי כדאי להסביר למגיב וגם לאחרות ואחרים איך הדברים באמת מתבצעים, ולא איך פוליטיקאים משקרים וממציאים דברים.
כאשר גוף כלשהו (עמותה, ארגון, קליניקה וכו') תובע משרד ממשלתי כלשהו בנושא להטב"י (או בכל נושא, למען האמת) ומתקיים דיון ראשון, השופט בדרך כלל ירצה לשמוע את שני הצדדים, כאשר בדרך כלל הצד הנתבע מיוצג בעצם ע"י הפרקליטות שמייצגת בעצם את אותו משרד ממשלתי. בדרך כלל בדיון הראשון תהיה התייחסות ותגובה רשמית ראשונה מצד המשרד לעניין התביעה.
בכל עניין להטב"י שהגיע לבית המשפט העליון, ההחלטה בישיבה הראשונה היתה זהה – מתן אפשרות למשרד הנתבע להתייחס באופן מעמיק לעניין ולחוקק חוק או תיקונים לחוק או כל פרוצדורה נדרשת. ברוב מוחלט של המקרים, המשרד או שלא עשה כלום או שהוא הציג התנגדות לבקשת התובע, אך ההתנגדות לא היתה מגובה בדעה מקצועית (ראו מקרים כמו אימוץ להטב"י, שינוי מגדר בתעודת הזהות וכו')
מה בעצם קרה מאחורי הקלעים לאחר החלטת שופט כזו? בדרך כלל הדברים הופכים ל"תפוח אדמה לוהט": הממשלה לא רוצה לחוקק חוקים המצדדים או מסייעים לקהילה בכדי לא לעצבן את הסיעות החרדיות, ולפיכך הממשלה לא מחליטה מאומה, לא בעד ולא נגד, והכדור בעצם חוזר לבית המשפט (לאחר שהצד התובע מסב את תשומת ליבו של בית המשפט לעניין), ושם שוב ברוב המקרים המשרד הנתבע מבקש עוד זמן בכדי להחליט או לעשות משהו, ושוב – דברים לא נעשים.
בכל המקרים, לאחר שהממשלה לא עשתה מאומה ובית המשפט סיפק מספיק זמן לצב הנתבע, מגיע החלק של הרשות השופטת להחליט. בית המשפט חייב להחליט לכאן או לכאן ובעצם "להוציא את הערמונים מהאש" ו"להציל" את הממשלה. בית המשפט מחליט (עם כמות של 3,5,7 שופטים, בהתאם למה שנקבע לפי פרמטרים שונים, כאשר דעת הרוב קובעת) ובזאת הנושא נקבע ונסגר.
במילים אחרות: בית המשפט החליט כך וכך בגלל שלא היתה לא ברירה (הוא לא יכול להשאיר את הדברים פתוחים, כמו שנעשה באופן תדיר בממשלות השונות) ומי שלא ביצעה את עבודתה היתה הממשלה והפוליטיקאים.
אז בפעם הבאה שאתם שומעים פוליטיקאים מאשימים את בית המשפט לגבי פסיקות בנושאים הקשורים לקהילת הלהט"ב (לדוגמא), תזכרו: מי שבעצם אשם הם אותם פוליטיקאים/מחוקקים שמעדיפים לזרוק את הנושא לבית המשפט, במקום להחליט לכאן או לכאן, ולבית המשפט לא נותרה ברירה אלא להחליט בנידון. (אגב, הדברים קורים כך לא רק בישראל, אלא גם בארה"ב ובמדינות אחרות ברחבי העולם).