בראיון ששודר באתר "כיכר השבת" התראיין ח"כ אבי מעוז (מי שרוצה להשתעמם לרבע שעה, מוזמן/ת לצפות בראיון). הראיון עצמו חולק בטוויטר למספר חלקים אולם הם כנראה נמחקו, אבל בחלק אחד שהיה – הוא ציין כי יש מו"מ בינו לבין האוצר ו"ישנה התקדמות" והוא חושב שהוא יחזור להיות סגן שר כבעבר ואחראי לאותם נושאים שלשמם מונה – אתם יודעים: להטופוביה, הדרה של כל מה שלא אורתודוכסי וכו'.

אינני יודעת אם הוא יחזור בפועל או ששוב יגלה שעבדו עליו ויחליט להישאר ח"כ, אך בכל מקרה, אני חושבת שראשי הקהילה צריכים ללמוד מהעבר ולהפיק לקחים לעתיד.

כפי שראינו בעבר, מעוז מחפש לפגוע ולהגביל את הקהילה בכל דרך אפשרית, מהגבלה להעברת שיעור, שיחה או פעילות כלשהי על נושא להט"ב, וכלה בדברים אחרים שהוא חושב עליהם ושהצהיר לגביהם בראיונות שונים לערוצי חדשות – שהוא מעוניין לשנות ולבטל.

אבל בשביל לנסות להעביר דברים, מעוז צריך תכנים להתבסס עליהם ולהציג אותם בפני הוועדות השונות על מנת להציע הצעת חוק שלא תיבעט בשלבי החקיקה, וכאן ישנם שני סוגים של תכנים: תכנים מחו"ל (במיוחד מהשמרנים האמריקאים) ותכנים מקומיים.

את השטויות האמריקאיות שהשמרנים מוציאים יום וליל ומנסים "לתרגם" אותם לישראל – די קל לבעוט בהם ולעשות להם debunk. כל הדרך של התאמה מגדרית שונה בין ישראל לארה"ב: כאן יש מעקב מקצועי, עם גב של משרד הבריאות, בתי החולים המרכזיים וכו' – בקיצור, מספיק להביא אנדוקרינולוגית שמכירה היטב את הנושא (היי ד"ר יעיש) והיא תוכל להפריך את כל השטויות, אחת לאחת.

הבעיה הגדולה שאני רואה, קשורה דווקא לתוכן מקומי שדווקא מונפק ע"י האגודה, כדוגמת דו"ח מצב הלהטופוביה בישראל. אני מבינה את מטרת הדו"ח והרצון לעורר מודעות אצל גופים שונים ורצון שגופים אחרים יפעלו קצת יותר בנחישות על מנת למגר את התופעה…

אך יחד עם זאת, מבלי להתכוון, הדו"ח הזה "עוזר" לאויבי הקהילה ב-2 דרכים:

1. עידוד הלהטופובים: כל גרף שמראה שישנה החמרה כלשהי, יכול פוטנציאלית לעודד אותם להמשיך ולהציק/לקלל/לפגוע בחברי הקהילה. בשבילם – כמה שיותר פגועים, זה יותר טוב, ואולי (מבחינתם) זו הדרך "להחזיר בתשובה" (או לארון) את אותם חברי קהילה.
2. מעוז וחבריו יכולים בהחלט לקחת דוחות כאלו לכיוון ההפוך: יש לא מעט חברי קהילה שנוטים להתאבד? אם כך, הבה "נציל" אותם – בכך שנטיל ערימה שלימה של איסורים והגבלות חדשות, לטובת חברי הקהילה כמובן!

לעניות דעתי (וכאחת שכותבת וכתבה מאות דוחו"ת מפורטים לפרנסתה) – דוח"ות שעלולים לשמש כחומר נפץ נגד קהל היעד (במקרה הזה – הקהילה) צריכים להיכתב בצורה שונה: הרבה יותר חיובית (הדגשה של שיפורים, שרותים חדשים וכו'), להזכיר הרבה פחות את ענייני הדכאונות, התאבדויות, נסיונות התאבדויות וכו' (כמדומני שגם במישור זה יש שיפור משמעותי).

לסיכום: את ההצעה הראשונה שלו הוא שאב מאיזה דו"ח (לא זוכרת את הפרטים) שנכתב פה בארץ. אני לא חושבת שצריך לתת לו חומר נפץ (ורעיונות) להוציא עוד הגבלות בעתיד. לא מסובך להפיל לו כל מיני הצעות חוק שהוא רוצה להעלות (הפעלת תקשורת, קהילות להט"ב אמריקאיות וכו') אבל אם אפשר לכתוב חומרים מראש שלא בצורה שיהוו חומר נפץ פוטנציאלי לשימושו ולשימוש אחרים  – זה יעזור המון.

אצלנו במשפחה, כשמסתכלים עליי (לא משנה אם זה לפני התהליך או אחריו) רואים שיש שוני מהותי מאוד במראה שלי – ביני לבין אחיי והוריי. כולם עם עיניים חומות ואני … עיניים כחולות/ירוקות. כולם עם שיער שחור ואני … שטני, ואני יכולה להמשיך לתאר הבדלים אחרים אבל נראה לי שהנקודה מובנת. אני נראית שונה לחלוטין משאר משפחתי הקרובה, או איך שקוראים לכך בבדיחות הדעת: "מהשכנים" (אציין כי בבדיקה פשוטה אצלנו במשפחה מתברר שאני נראית כמו .. הסבא שלי מצד האמא, אבל פשוט אין לנו תמונות בצבע להשוות).

בדיחת ה"שכנים" החזיקה זמן רב, עד שנולדה אחת האחייניות שלי, ובמבט ראשון כולם הבינו משהו פשוט: היא נראית העתק שלי מבחינת מראה, ובמילים אחרות – הקץ לבדיחת "השכנים".

האם ניתן "להאשים" אותי או כל גורם אחר בכך שיש לי עיניים, שיער ומראה ששונה לחלוטין מאחיי, אחותי והוריי? כמובן שלא. לא ניתן, מבלי התערבות מדעית (שמבחינה טכנית בקושי קיימת כיום ונמצאת רק בצעדיה הראשונים) לקבוע מה יהיה צבע העיניים, סוג שיער וכו' כמו שלא ניתן לקבוע או לשנות את מגדרו של העובר עוד בזמן ההריון. כולם יודעים, וכולם מקבלים זאת (אוקיי, כמעט כולם. תמיד יהיו יוצאי דופן..)

בעקבות יציאתו מהארון של כתב ערוץ 12 – עפו הודעות רבות ב-Whatsapp, הודעות SMS והודעות אחרות בין הורים, אחים, חברים – לחברים בקהילה הלהטב"ית. חלקם חיוביות, וחלקם שליליות, וחלקם גם מאוד מרושעות בשיטת ה"ריגשי" ("תראה איזה צער זה גורם להורים!")

וכאן מגיעה הנקודה הקשורה לבורות מוחלטת שנמצאת אצל רוב האנשים שמתייחסים לקהילת הלהט"ב: המחשבה שעניין ההומוסקסואליות היא עניין רצוני, היא עניין שניתן להדליק ולכבות כאילו מדובר במתג חשמל.

וזה פשוט לא.

זוכרים את עניין העיניים והשיער שהזכרתי בתחילת פוסט זה? כיום צבע השיער שלי הוא בלונדיני, כי אני צובעת אותו, אך כשהשערות גדלות, הן עדיין יוצאות בצבע שטני (או צבע אפור, בגלל הגיל) – ולי לא היתה ואין לי שום דרך לשנות זאת באופן פרמננטי, ואף חבר או חברה בקהילה לא יכול לשנות זאת, וכך בדיוק הדברים קשורים למשיכה מינית (וכן, גם לתהליך שינוי מין. אף אחד או אחת לא רוצה לעבור את התהליך רק בגלל ש"בא לו/לה").

משיכה מינית היא אינה תוצר של סביבה או רצון כפי שנבערים רבים מצהירים זאת. היא תוצר גנטי.

אם יש משהו שאנו, כבני אדם, צריכים לעשות (ועושים) – זה ללמוד מבעלי חיים לגבי הדברים, כמו חיות: ברוב מוחלט של סוגי החיות קיימת הומוסקסואליות, ואותן חיות מסתדרות מצוין בזוגיות, כשהם מוצאים אחד או אחת (כן, גם לסביות קיימת בחיות). אז נכון, אנחנו בני אדם עם תבונה ורגש, אבל עדיין, יש בהם דברים שיש בנו (אם כי בצורה שונה) וזה שעדיין לא גילו בשיא הדיוק מה הגנים האחראיים ואיך ניתן לשנות זאת – לא אומר שאין לחברים בקהילה את אותו עניין.

ובקיצור: זה לא קשור לרצון לעשות "דווקא", זה לא קשור לאיזו "טעות" של הורים. זה גנטיקה.

ואם כבר הזכרתי את שרקי, אז תרשו לי לענות לעניין שרבים תוהים לגביו: מדוע בעצם הוא "יצא מהארון"? אז כי שניתן להבין, תשומת לב לא חסרה לו – הוא, אחרי הכל, כתב חדשות שמופיע בסלונם של מיליוני אנשים מדי ערב. הסיבה לכך, כפי שניתן להבין מהטקסט שלו, היא פשוטה: נמאס לו. נמאס לו מזה שמנסים לשדך לו בחורות, נמאס לו מהאיחולים לגבי חתונה, נמאס לו מזה שלא מקבלים אותו כמו שהוא מבחינת משיכה (ולא קיבלו אותו – כי לא ידעו לגביו), אז הוא החליט לעשות מעשה ולפרסם את הדברים ברבים, ואם מישהו חולק עליו, שינסה אותו אדם לדמיין כמה זמן הוא היה מחזיק אם היו מתעללים בו נפשית עד שהוא עצמו היה מוציא זאת לאור..

לסיכום: אולי הגיע הזמן להתחיל להסביר לאנ/שים שהחיים וגנטיקה ומשיכה מינית, ובכלל מגדר – זה לא שחור ולבן ויש דברים פנימיים (כמו גנטיקה) שמשפיעים על אותם א/נשים. אפשר תמיד להיזכר כמה עשרות שנים אחורה איך "קטלו" אנשים שלא אכלו חלב או מוצרים עם גלוטן בגלל רגישות, ורק בדיקה מדעית הוכיחה שמדובר בבעיה של רגישות שלא נמצאת בשליטתו של האדם ולכן הוא לא יכול להתעלם מכך (אלא אם הוא מעוניין לסכן את חייו).

הערה: כותבת פוסט זה אינה עורכת דין.

רובנו עברנו, עוברים ונעבור את התקופה הזו שבו נצטרך לחיות בדירה שכורה או שנאלץ לשכור דירה עקב אילוצים שונים (שלא לדבר על אלו שפשוט מעדיפים/ות או לא יכולים/ות לרכוש דירה) ואחת הנקודות המהותיות ביותר באספקט הזה קשורה לערבויות שהמשכיר דורש, והחוזים שנידרש לחתום.

יצא לי לבדוק לאחרונה את עניין הערבויות וחשבתי לכתוב את הפוסט הזה לגבי הנושא ולגבי נקודות שגם בעלי דירות לא ממש מודעים לכך, וברוב מוחלט של המקרים – גם לא השוכרים/ות.

אז נאמר שאתם/ן מחפשים/ות דירה, הגעתם/ן לאחת, והיא אפילו נראית לכם מתאימה, ואז אתם/ן שואלים/ות את בעל/ת הנכס מה הם מבקשים. במקרים רבים הם יבקשו לראות תלושי שכר כדי לוודא שאתם/ן אכן עובדים ומרוויחים סכומים שיכולים לכסות את ההוצאות (שכ"ד ומסים). הם יבקשו גם ערבות בנקאית בגובה 2-3 חודשי שכירות וכן להחתים ערב או 2 ערבות צד ג' לשכירות.

עד כאן הכל טוב ויפה, רק שיש כאן בעיה רצינית: ערבות אחת "מתנגשת" בשניה.

הורידו מהאינטרנט כל כתב ערבות צד ג' לצרכי שכירות (עיריית תל אביב מציעה את המסמך הזה), ואתם תמצאו מסמך עם מספר בעיות מהותיות:

1. הדבר הכי חשוב – מסמך ערבות צד ג' כלל אינו מתייחס לסוגיית ערבות בנקאית (אם ניתנה,  לבעלי הדירה) (סכום שב-99.999% מהמקרים מייתר לחלוטין את עניין ערבות צד ג') ואם ניתנה – מסמך הערבות צד ג' צריך לציין כי ערבות זו אינה חלה אם הסכומים הנדרשים הם פחות או שווים לסכומים שניתנו לבעל הבית כערבות בנקאית.
2. מסמך הערבות הוא מסמך שהוא לחלוטין חד צדדי ואין בו שום תנאי הגינות בסיסים על מנת לפתור את הבעיה. דברים כמו:
   1. מתן התראה לערב על אי תשלום סכום כלשהו ע"י השוכר, גובה הסכום ואסמכתאות לסכום – וזאת לפני הפעלת הערבות.
   2. מתן אפשרות לערב להשיג פתרונות אחרים לבעיה (לדוגמא: להשיג שיפוצניק ולפתור את הבעיה כתחליף לתשלום נדרש)

ככלל, ערבות צד ג' היא עדיין הערבות עם הסיכויים הכי נמוכים למימוש מלא ומהיר הואיל ובמקרה והערבים אינם מוכנים לשלם, בעל הדירה יצטרך לפנות אל ההוצאה לפועל (סע' 81 א' (א) לחוק ההוצל"פ) וכאן – לא רק שאותו חייב יכול לפרוס את החוב לתשלומים עד אין קץ – מספיק שיש לערב מספר חובות אחרים (משכנתא, הלוואות, מינוס) – הדבר יבטיח כי בעל הדירה יראה סכומים נמוכים כהחזר למשך זמן ארוך מאוד.

מכאן נעבור לערבות בנקאית. גם כאן, ישנם הגבלות:

• הסכום המקסימלי, כפי שניתן לקרוא לגביו כאן יהיה ברוב הזמן – כ-3 חודשי שכירות, ואפשר פחות מכך (למעט אם תקופת השכירות היא מתחת לשנה. ישנן דוגמאות בקישור).
• בניגוד לערבות צד ג', בעל הדירה מחויב לפתור את הבעיות עם השוכר ורק אם לא הושג פתרון, הוא יכול להגיש בקשה למימוש חלק מהערבות הבנקאית, בהתאם לנזק המדובר.
• השוכר מרוויח מכך – במידה ובעל הדירה הפקיד את הערבות בחסכון כלשהו או שהצטברו רווחים מהערבות הבנקאית, הבעלים צריכים להעביר גם את הרווח אל השוכר בתום תקופת השכירות ופקיעת הערבות.
• בניגוד למה שרבים חושבים, לא ניתן למשוך את כל סכום הערבות במכה אחת, כך שבעל הבית לא יכול למשוך בגין חוב של 100 שקל – סכום של 20000 שקל שהוא כל הערבות, לדוגמא.

יחד עם זאת, ערבות בנקאית היא הדרך הבטוחה יותר לשוכר ולמשכיר כדי ליישב (פוטנציאלית) סכסוכים הקשורים לשכירות, מהסיבות הבאות:

• בניגוד לערבות צד ג', אין כאן "צ'ק פתוח" לבעל הבית.
• יש חובה לבעל הבית ליצור קשר עם השוכר ולנסות להגיע איתו להסכמות לפני בקשת פרעון הערבות.
• אין צורך לערב הורים/אחים/משפחה ולבקש "טובות" שיחתמו, דבר שדי מעיב על היחסים הפנימיים במשפחה.
• גם כשיש משיכה מהערבות, המשיכה היא לפי סכום מסוים ולא הכל, כך מתייתר החשש שבעל הבית "יברח עם כל הכסף" בתואנות שווא.

ויש גם חסרונות:

• יש סכום של כמה מאות שקלים שהשוכר יצטרך לשלם על הערבות הבנקאית – כל שנה (משהו בסביבות ה-400-600 שקל), סכום שיכול להיות משמעותי במצטבר אם מדובר על שכירות לטווח של 5-10 שנים לדוגמא.
• אם בעל הבית אינו מסודר מבחינת ניירת/מסמכים, והוא מאבד את תעודת הערבות הבנקאית, הלך הכסף גם לשוכר וגם למשכיר.
• אין אפשרות לחלק את תשלום הערבות לתשלומים, כך שאם יש צורך בערבות בנקאית של 3 חודשי שכירות של 7000 שקל לחודש לדוגמא, השוכר יצטרך להשיג מיידית 21,000 שקל (פלוס עמלות וריבית) והוא לא יוכל לסכם עם הבנק על תשלום מחולק או כל הסדר אחר.

מה האופציות האחרות שיש? ישנן כמה, ולהלן הפתרונות, יתרונות וחסרונות:

• צ'ק בנקאי כתחליף לערבות: זהו פתרון שמצד אחד חוסך את העמלות השנתיות של הבנק, אך מצד שני, זהו פתרון של "הכל או כלום": לא ניתן לפרוע צ'ק בצורה חלקית, ולכן בעל הבית יקבל את כל הסכום במזומן. לא בטוח ששוכרים רבים יאהבו זאת.
• העברת סכום הבטחון בהעברה בנקאית למשכיר: זו דרך שניתן בהסכמת בעל הנכס לחלק ל-2 או 3 חלקים על מנת להקל על השוכר במעבר. המשכיר מקבל את הסכום ויכול להרוויח ממנו (מבלי להעביר את הרווח לשוכר בסיום חוזה השכירות). החסרון, גם כאן, הוא שלבעל הבית יש את כל סכום הבטחון במזומן, ואם בעל הבית נקלע לבעיות פיננסיות, לא בטוח שהשוכר יוכל לקבל את הסכום בחזרה בסיום תקופת השכירות.

נסכם כך את הדברים: בעל דירה מחזיק בנכס ששווה מיליונים ואני מעוניינת לשכור את הנכס. הוא לא מכיר אותי, ואני לא מכירה אותו. בעל הנכס מעוניין להרוויח ולא להפסיד, ולכן הדרך המומלצת לדעתי להתקדם היא בעצם לבדוק כל מיני פרמטרים על מנת שיהיה לו מושג מי אני ואולי לסגור חוזה, פרמטרים כמו:

• שיחה עם בעל הבית הקודם בשביל להתרשם לגבי הדייר/ת.
• התייחסות לסולם סיכון: אין סולם רשמי לזה, אך הסיכונים הכי גבוהים לנכס נמצאים בשכירות עם שותפים, זוגות שרק צד אחד עובד, זוגות מרובי ילדים, והסיכון הכי נמוך – אצל רווקים/ות מבוגרים או זוגות (מבוגרים) חד מיניים (להט"ב) שהם בד"כ עם רמת הכנסות גבוהה יותר מזוג רגיל.
• לנסות להכיר קצת את השוכר/ת הפוטנציאלי/ת, להבין מה הוא/היא מבקש/ת לעשות בנכס, אלו שינויים הוא/היא מתכננים/ות, במה הוא/היא עוסקים/ות.
• בדיקות פיננסיות: תלושי שכר (שכירים) או תקבולים (עצמאיים), בדיקת חשבון מוגבל (ניתן לעשות זאת כאן, ללא קשר לאיזה בנק מדובר)

גם לאחר החתימה, חשוב, לדעתי, לשני הצדדים לקיים את ההתחייבויות שלהם ולנקוט ב"ראש גדול", במיוחד כאשר חוזים סטנדרטיים אינם מכסים את כל האספקטים: על בעל הנכס להמשיך ולהשקיע בדירה (למרות שגרים שם) בכדי לשמור על הערך והשווי שלה. כך, לדוגמא: אם המזגן אינו מקרר או מחמם, בעל הבית צריך להביא טכנאי לטפל במזגן ולא להתעלם. מצד שני, יכול להיות שיהיו מצבים בהם אולי כדאי להשתתף ביחד. לדוגמא: מזגן מאוד ישן, ואחד מהצדדים מציע לרכוש חדש והעלות תחולק ביניהם. אלו, כמובן, דוגמאות בלבד.

בהצלחה לכולם 🙂

בימים האחרונים פורסמו באתרי חדשות שונים על הכוונה לאפשר לאנשים לא למכור מוצרים ושרותים לחברי קהילת הלהט"ב בגלל סיבה של "אמונה דתית". הבה ננתח את הטמטום הבא.

ראשית, כל מי שעוקב/ת אחרי החדשות בעולם, בוודאי יכיר את ההצעה הזו מרחוק – היא מגיעה ממדינות שמרניות שונות בארה"ב ומקודמות ע"י גופים נוצרים אוונגליסטיים. שם עניין הדת ושמירתה הוא עניין מטורף לחלוטין והיו כבר מספר תביעות על כך (כולל פרקים ב-The Good Wife) על הדוגמאות שאופה מסרב להכין עוגה עבור זוג הומואים, והיו כמדומני עוד מספר תביעות.

כאן בישראל ישנו חוק איסור הפליה אשר מדבר על קבלת שרותים ציבוריים ועל איסור הפליה "מחמת גזע, דת או קבוצה דתית, לאום, ארץ מוצא, מין, נטיה מינית, השקפה, השתייכות מפלגתית, גיל, מעמד אישי, הורות" וכו', כך שמבחינת שרותים, החוק מכסה, כך שאפשר לאמר מספר דברים:

1. מכיוון שמדובר פה בביטול איסור הפלייתי מוצהר ("אמונה דתית"), יוצרי התיקון יצטרכו להביא דוגמאות או סיבות לכך שיש צורך לתקן את החוק. כפי שציינתי לעיל – בארה"ב השרץ הזה יכול לעבור, אך בישראל מעולם לא הוגשה תביעה כזו ע"י חברה הקהילה ואפשר לאמר בצורה גורפת שגם בעלי עסקים סופר שמרניים יעדיפו למכור לכל אחד ללא קשר למגדר או גזע או מין מאשר להפסיד פרנסה למתחרה ממול, ובמקרה שהוא לא ירצה, בדרך כלל הוא יתרץ את זה בנימוס תחת סיבות שונות ("עסוק", "אין לי אפשרות לספק" וכו')
2. היועמ"ש (היועץ המשפטי) – יהיה אשר יהיה, יתקשה מאוד להגן על תיקון כזה לחוק, הואיל והוא מאפשר אפליה ברורה – ברגע שיוגש (וכמובן שיוגש) בג"צ נגד תיקון כזה, אם הוא יעבור בכנסת.
3. סיכויים גבוהים מאוד שתיקון כזה ימות עוד לפני שיד אחת תורם: כל תיקון חוק צריך לעבור  את ועדת השרים לחקיקה שנשלטת החל בקרוב ע"י הליכוד. אם יש משהו אחד שהליכוד (וכמובן שהעומד בראשו) לא רוצה, זה פרסום קבוע שהוא איפשר אפליה כזו נגד חברי הקהילה. אין פלא שלועדה זו (ולליכוד) יש רקורד מרשים של קבירה ודחיה של הצעות חוק (פסקת ההתגברות, לדוגמא – כבר נדחית עוד מ-2013) כך שבין כה הסיכוי שזה יגיע או יעבור – אפסי.
4. ויש כמובן את עניין היח"צ האסוני לביבי – הדבר האחרון שהוא רוצה זה שוב להראות לעולם שאצלנו יש הזויים שדווקא מאמצים חוקים לפגוע בלהט"ב
5. אקדח ריק – הציונות הדתית יכולה תיאורתית "לאיים באקדח" לפרוש מהממשלה אם חוק זה לא יעבור, אולם במקרה זה מדובר באקדח ריק מכדורים, במיוחד שאין למפלגה שום הסבר מניח את הדעת מדוע הם פורשים על תיקון חוק אחד, במקום לנצל את תוצאות הבחירות ולפעול למען בוחרי המפלגה וליישם את כל האג'נדה שלה.

לסיכום: זה רק נראה מאיים, אך מ-1 עד 10 אני נותנת לזה ציון של 2-3 סיכוי שהדבר יתקיים. זה יכול לפגוע פוליטית בראש הממשלה (הוא לא כל כך "מפחד" מהלהט"ב פה, אבל הוא מאוד רוצה את ההערכה של קהילת הלהט"ב והדמוקרטים בארה"ב), הבעיה עד היום לא היתה קיימת בישראל, ולפיכך – הליכוד יעשה את התרגילים והשטיקים הקבועים כדי להפיל זאת.

אחרי שעברתי את ניתוח נישוי הפרצוף, נותר לי להמתין מס' חודשים כדי שהנפיחות וחוסר התחושה באזורים מסויימים (במקרה שלי – סנטר) יחזרו למוטב. עד אז, חוץ מעניין הכאבים, ישנו עניין ה"מעבר" – ובמצבים כאלו, מנסיון, קשה "לעבור".

אבל מהו בעצם אותו "מעבר"? לאלו שאינם מכירים, עניין ה"מעבר" הוא קבלת התייחסות אוטומטית כמגדר השני, כלומר קבלת התייחסות מאחרים כאשה, בלי החלקים שצריך לתקן את הצד השני.

אני נמצאת בחלק שקשה להתקדם ממנו מבלי להמתין לתוצאה הסופית של ניתוח נישוי פרצוף (FFS) ולא מעט טרנסיות נמצאות בנקודה הזו גם לאחר הניתוח וההבראה ממנו: לראות מה עוד צריך, אם בכלל, לבצע שינויים בפרצוף על מנת לקבל מראה יותר נשי, יותר "עובר". בגילאי העשרה או ה-20 פלוס, הורמונים עושים את רוב העבודה וניתוח כמו FFS עוזר לבצע השלמה, כך שבמקרים רבים, טרנסית שמתחילה את התהליך בגיל צעיר (לפני או אחרי צבא לדוגמא) – תצליח להגיע לאותו "מעבר" בתוך זמן קצר (יחסית – להורמונים יקח שנה שנתיים לפעול בצורה מיטבית בגיל צעיר) אם היא תיטול הורמונים ואולי תבצע ניתוח FFS (אם יש צורך).

בגילאי ה-40 או 50 פלוס לעומת זאת … זה הרבה יותר קשה. ההורמונים משפיעים, אך במקרים רבים לא בכמות מספקת ויהיה צורך לנתח.

הבעיה שקיימת אצל טרנסיות רבות קשורה לעניין ההרגל לראות את הפרצוף בצורה מסוימת. אצל אותן טרנסיות במשך שנים רבות אותה טרנסית רגילה לראות את הפרצוף שלה לפני הניתוח כ"פרצוף גברי" ובמקרים רבים – גם לאחר נטילת הורמונים לתקופה ארוכה וניתוח FFS – אותה טרנסית לא מצליחה לראות את פרצופה במראה כפרצוף נשי "עובר".

אישית, עברתי את הניתוח FFS, אני ממתינה שהנפיחות (והכאבים) יעברו ועד אז כשאני מסתכלת במראה, אני רואה שינוי, אבל עדיין אינני רואה פרצוף שהוא מספיק נשי. דעתי אולי תשתנה לאחר שהדברים ירגעו. לכן החלטתי לשוחח עם מספר מנתחים (חלק ציבוריים, חלקם פרטיים) לגבי ה"נישוי" פרצוף שלי במצבו הנוכחי, ושאלתי אותם שאלה אחת: האם לדעתם יש לי צורך בניתוח נוסף שיכול לשנות מהותית את המצב לטובת "נשיות"?

קצת הופתעתי מהתשובות: אף רופא, פרטי או שמנתח במסגרת ציבורית (בית חולים) לא המליץ לבצע ניתוח נוסף בהמשך (אחרי ההבראה) לא המליץ על ניתוח נוסף. היו כאלו שהמליצו על הזרקות שונות בפרצוף, אבל גם הם הדגישו כי הדבר לא ישנה מהותית את המראה והזריקות ישנו נקודתית את אותו אזור מוזרק, אך לא מעבר לכך והדבר לא יתרום בצורה משמעותית לשינוי המראה.

ואז החלטתי לפנות למאפר אחד שאני מכירה, ורציתי לשמוע את דעתו הכנה. התשובה שלו היא די פשוטה: לקחת את האזור שנראה הכי טוב/מושך בפרצוף, ועם מייקאפ – "למשוך" את תשומת הלב של הצד השני – לאותו כיוון. במקרה שלי זה עיניים, במקרים אחרים אולי זה הפה, או שילוב של מספר אזורים – ובכך בעצם ליצור מראה מושך תוך התבססות על אזורים שנראים טוב.

זה נשמע לי רעיון לא רע בכלל

לסיכום: לטרנסיות רבות (כולל כותבת שורות אלו), קל להסתכל על אחרות שנראות יפהפיות ולקבל יאוש מההבדלים התהומיים מבחינה ויזואלית. ניתוחים והזרקות הן דרכים לשנות את המראה, אולם קשה לדעת את התוצאה וקשה "לחזור אחורה" לאחר ניתוחים והזרקות, דבר שגם רופאים מומחים די מסתייגים ממנו. פתרון מעניין יכול להיות מייקאפ תוך יצירת אשליה או "משיכה" של עיני הצד השני לאזור או אזורים מסויימים, ובכך לפתור את בעיית ה"מעבר".

הכל התחיל בכך שראיתי פוסט של סתיו אטלן לגבי עניין "פוסטים כועסים", והיא כתבה פוסט ארוך ומנומק – מדוע הפוסטים שלה כועסים. קראתי, והחלטתי להגיב על מספר נקודות שהיא העלתה, ובמקרה הזכרתי את המילה "בכיינות".

זה, כמובן, גרם למספר טרנסיות לשלוף ציפורניים (לצערי פייסבוק לא מאפשר לקשר לתגובות ספציפיות, אבל תרגישו חופשי לקרוא את התגובות, הפוסט פתוח לציבור) וה"מחמאות" החלו. קראו לי פמניסטית (אני לא ממש בעניין פמיניזם), מתנשאת, ובעלת הפוסט קראה לי "House Tranny", מושג שגם גוגל לא מוצא לינק שמתאר בעצם מה זה (טרנסית בבית? מתחבאת? לא יודעת אם אפשר לקרוא לי כך.. הבלוג הזה פתוח ועם הפרטים האמיתיים שלי כולל תמונות שלי, יש לי גם ערוץ יוטיוב קטן עם קליפים שלי בפנים חשופות – אתם ואתן מוזמנים ומוזמנות לעשות subscribe, קליפים נוספים – בקרוב!).

אבל מכיוון שהכינויים הללו לא ממש מזיזים לי, אני רוצה לנצל את הפוסט להתייחס לאותה "בכיינות" ולהסביר את עצמי.

לדידי, "בכיינות" אינה קשורה לטרנסיות או טרנסים, היא קשורה לאנשים שנתקלים בבעיות, ובמקום להתמודד או לטפל בבעיה או להתייעץ עם בר-סמכא בנושא הבעיה – הם מעדיפים להתלונן, לצעוק ותו לא, וישנם כאלו מכל צבע וגוון, בכל קהילה שתרצו, ואת זה כולם יודעים.

אבל הבעיה הכי גדולה שקיימת ובגינה טרנסיות רבות סובלות מכל מיני דברים – קשורה לתהליך ההתאמה המגדרית בראשיתו. כל טרנסית עוברת פחות או יותר את אותו תהליך בהתחלה – פגישה עם פסיכולוג או פסיכיאטר, לאחר מכן פגישה עם אנדוקרינולוג המתמחה בהתאמה מגדרית, בדיקות דם וכו', ולאחר מכן מתחיל מתן הורמונים בצורה שוטפת.

כאן בדיוק נמצאת בעיה שדווקא גופים מקצועיים אינם נותנים עליה את הדעת: ההתמודדות עם העולם החיצון. כל עוד אותה טרנסית לא יוצאת כאשה ולא מזדהה כאשה, אז כמות ההטרדות וההצקות תהיה כמעט אפסית, אולם מהרגע שהיא יוצאת ומזדהה כאשה טרנסית – מגלים שלא מעט אנשים מתנהגים כמו מטומטמים ונבלות, ופוגעים בלי חשבון באותה אחת. מכאן, הדרך לדכאונות, נסיונות התאבדות, נשירה מהעבודה, איבוד חברים וחברות – די קצרה.

את הדרך להתמודדות עם הדברים אפשר וניתן לשפר. יש כמובן פסיכולוגים או עו"ס, אבל אפשר גם ליצור וליזום מפגשים עם מספר משתתפים, כשכל אחת מספרת מחוויותיה, והמנחה והאחרות המשתתפות מקשיבות ומשתפות, והמנחה מסייעת בטיפוח אותו בטחון עצמי פנימי של אותה טרנסית וטרנסיות אחרות המשתתפות במפגש. ישנם מפגשים כאלו באספקטים שונים (AA, וכו') שבהחלט עוזרים עבור המשתתפים ואפשר ללמוד מכך. כשיש בטחון עצמי טוב, יותר קל להשיג עבודה, זוגיות, וקל יותר לעבור את התהליך הקשה והכואב של התאמה מגדרית, ואנשי מקצוע רבים יכולים להעיד על כך.

עברתי על רשימת הכעסים של סתיו, ורובם מוצדקים בהחלט, אבל ניתן לעשות דברים בנידון, לו רק משתמשים בכלים הקיימים כיום: בלוגים, ערוצי יוטיוב, רשתות חברתיות, ומה שהכי חשוב – יזמות ושינוי יחס! במקום "זמן ההמתנה בוועדה להתאמה מגדרית הוא של כמה שנים." – אפשר ליזום פגישה עם מנכ"ל משרד הבריאות, לדוגמא, כשכותרת המפגש תהיה לדוגמא "שיפור זמני ועדה בתוספת קטנה של תקציב", ציון עובדה פשוטה כי ישנם עוד בתי חולים שיכולים לעבוד יחד עם שיב"א ולקבל מועמדים לועדה, לדוגמא – כלומר לבוא עם הצעות יעול וכל מידע נוסף, במקום לבוא ולצעוק. 

אסכם את הדברים: יש בהחלט דברים כואבים ואפליות לא מעטות נגד הקהילה הטרנסג'נדרית בארץ, אבל אפשר עם סבלנות, שיתוף פעולה, יוזמה ועוד – לשפר דברים (שלא לדבר על כך שחשוב גם להסתכל לפעמים אחורה ולהכיר גם בהתקדמות).