לפני שמתחילים לקרוא, חשוב לדעת לגביי: אני לא "ימנית" או "שמאלנית". יש מקרים שאני נוקטת דעות מצד אחד ובמקרים אחרים דעת הקשורות לצד השני.

מאז שהחלה המלחמה, אנחנו רואים ביתר שאת תופעה של "בעיטת" קהילות מהשמאל – בהן בועטים בשמאל ובמרכז הישראלי (אותן קהילות שבשוק ממה שהחמאס עשה) ובמקביל – חיבוק ואימוץ נציגי פלסטינים, לעיתים עד מעבר לאנטישמיות מלאה.

אחד הדברים שאני שמה לב שמתרחש באחרונה – הוא נסיון חוזר, שוב ושוב, להציץ חומרי זוועה מהקטל האחרון של החמאס – לאותם שמאלנים, והם בתורם מתכחשים לחלוטין לכך, מנסים להאשים את התמונות בכך שזה "AI", מזוייפות וכו', ולמרות כל הוכחה שתנפיקו עבורם, רובם ישארו בשלהם – זה לא קרה.

בשביל להבין מדוע הדבר קורה, כדאי לחזור אחורה, לבסיס, ל"חבילות האמונות" של אותם שמאלנים אקטיביסטיים (גם כאלו שרק מפגינים לעיתים רחוקות ולא לוקחים תפקיד פעיל באוניברסטיאות, קמפוסים, ברחוב וכו'). ברוב המקרים, האמונות כוללות:

• תמיכה בשחורים והיספנים
• תמיכה בלהט"ב על כל צבעיו וסוגיו
• תמיכה בחופש ביטוי
• תמיכה בהפלות

וכמובן…

• תמיכה בלתי מסוייגת בפלסטינים. Free Gaza ולעיתים Free Palestine.

במקרים רבים, כשמראיינים את המפגינים (וגם במקרים רבים שמראיינים את המראיינים עצמם) מתקבלת תמונה פשוטה: של חוסר ידע משווע ומצידם מוצגת תמונת "שחור לבן" –  הישראלים (עכשיו זה כבר נהפך ל"יהודים") הם רעים ומתעללים בפלסטינים, חמאס מגן על הפלסטינים, וישראל צריכה להתפנות משטחי 67 כך שתהיה מדינת פלסטין מהירדן אל הים בשטח רציף ובשליטה פלסטינית.

בדרך כלל כשבאים לפרוט את הסוגיות בגינם המצב אינו כזה, מקבלים ויכוחים עם טיעונים ישנים ולא רלוונטיים, צעקות, ובקיצור – זה בערך כמו לפתח דיאלוג עם הקיר. הנה מספר דוגמאות:

• מדוע עד כה, כספי הסיוע שניתנים ע"י ארה"ב, האום והאיחוד האירופאי נעלמים כאילו נזרקו לתוך חור שחור, מבלי שיראו תוצאות כלשהן בשטח?
• מדוע ספרי הלימוד כתובים כאילו אנחנו נמצאים אי שם בשנות ה-60 עם תיעוב מפורש כלפי ישראל והיהודים, מבלי לנסות לנקוט ולו עמדה ניטרלית?
• מדוע אין ולו חברה בינלאומית גדולה אחת שהקימה מפעל ברשות הפלסטינית? (רבים מהמפגינים אינם מודעים לכך, אבל שמעון פרס ז"ל דווקא ניסה לשכנע מספר חברות בינלאומית לעשות כך, התשובה היתה שלישית מקיר לקיר)
• מדוע אין ולו ערבי ישראלי אחד, גם ככזה שמזדהה בכל ליבו כ"פלסטיני" – שמוכן לבצע רילוקיישן מכל מקום בעולם (כולל ישראל) אל הרשות הפלסטינית או עזה?
• מדוע לא מנסים ללמוד מהמודל הישראלי החלוצי – כיצד להקים את מה שקיים בישראל מבחינת תשתיות, כבישים, מפעלים ועוד? אולי כדאי להזכיר לכל מיני תומכי פלסטינים, כי גם בישראל היו בעיות גדולות של שוחד, הנהגה גרועה (משבר הבנקים, שלום הגליל, מישהו?), חרם גורף מצד כל המדינות הערביות, חרום יצוא לישראל ועוד, ובכל זאת – מדינת ישראל יכולה להתחרות בכל מדינה סובבת ב-GDP וכמעט בכל פרמטר אחר
• מדוע המפגינים הסוערים אינם מפגינים לגבי השחיתות הענקית הפוסה ברשות, היחס המחפיר ללהט"ב (אל תשכחו – הרש"פ היא גוף חילוני)
• מדוע אף מדינה ערבית, קרובה גיאוגרפית לכאן או רחוקה – לא מוכנה לקבל פלסטינים?

אני יכולה להוסיף עוד 20 שאלות מהראש, אבל אני חושבת שהפואנטה שלי די ברורה: גם ללא קשר לישראל, הרשות הפלסטינית נמצאת בצרות, צרות שהיא עצמה יצרה ואיש אינו לוקח אחריות ומקדם את הרשות לכיוון כלשהי.

תמיד יהיו כאלו, כמובן, שיאשימו את ישראל – לדוגמא בכל הקשור ל"גזילת אדמות" (עם או בלי מרכאות), הריסת וגזילת שטחי מרעי, מטעים וכו', ואכן יש לא מעט עדויות לכך, אך על כך יש לי שתי תשובות:

• בשטחי 67 החוק הישראלי אינו חל, ומה שתמיד כדאי לעשות – זה לתעד, לתעד, לתעד, וזה בשביל התשובה הבאה:
• אם הפלסטינים רוצים שזה יפסק, הגיע הזמן שהפלסטינים יפסיקו לסמוך על ההנהגה הכושלת שלהם, ויפנו למדינות ערביות שיש להן קשר שחשוב לישראל – על מנת ללחוץ על ישראל שתפסיק את הפלישות הללו. לחלופין, אולי הגיע הזמן לקחת צוות משפטי כדי שימצא פתרון בו יהיה ניתן לתבוע פיננסית מי שמבצע "טרור אדמות", לדוגמא. (כדאי להסתכל בהחלטת בג"צ זו). אגב, ההתנהגות היא גם הפוכה וגם בצד הישראלי הגיע הזמן לחשוב על פתרונות כלכליים…

מכאן נעבור אל ה"ראש" של המתכחשים לטווח הנוראי שביצע החמאס ב-7/10: מבחינת המכחישים, חמאס הוא מגן העם ולכן מבחינתם החמאס מתקיף רק כשהוא מותקף. מכיוון שהחמאס טווח באזרחים (ילדים, נשים, זקנים, גברים וכו' ללא פרובוקציה) ויש עדויות לכך למכביר, מוחו של אותו מתכחש מפעיל מיד מצב הדחקה, ואצל רבים מהם, לא חשוב כמה עדויות נשלח – הם ידחיקו הכל לחלוטין, כי הדבר פשוט אינו מסתדר במח. אפקט אחר שקורה ויקרה לרבים מהמכחישים – זו הקצנה מהפגנות בעד-פלסטינים, להפגנות אנטישמיות נגד יהודים, וזה כבר מתרחש במוסדות לימוד גבוהים, ברחוב ובמקומות אחרים בארה"ב, אירופה, בריטניה, אוסטרליה ועוד.

עד כאן דיברתי על השמאל (בארץ, בחו"ל), אבל גם הימין לא יוצא מכך ממש נקי: הימין האמריקאי מחבק חזק את ישראל בימים אלו ומנסה לסייע בכל דרך, אך מי שהכניס אותנו לקלחת הזו ב-2005 היו ג'ורג' בוש וקונדוליסה רייס, שהתעלמו לחלוטין מהמלצות השב"כ, ולאחר כמה שנים כולם כבר הבינו את הפאשלה הענקית של האמריקאים.

לסיוע הזה יש מחיר בדמות הכתבות שהן "המלצות". ישראל לא רוצה להעביר סיוע מסוים? ישראל תעביר סיוע מסוים. והאמריקאים גם יכתיבו מתי המלחמה תסתיים, כמו במקרים קודמים. אגב, לתשומת הגב' סטרוק ואחרות שמפנטזות בקול לכבוש את עזה ולהקים את גוש קטיף מחדש ושאר ישובים שפונו בהתנתקות – הן ראש המל"ל והן ראש הממשלה הצהירו חד משמעית שישראל לא מעוניינת בכיבוש עזה או להישאר שם לאחר המלחמה.

נסכם כך: מה שקרה בשבועות האחרונים בשמאל בחו"ל, הכניס לא מעט אנשים בשמאל הישראלי להלם. אנשים שבעבר הפגינו כתף עם כתף – מקבלים יחס כאילו הם נאצים. במקרים רבים אין הקשבה ויש הדחקה מוחלטת. בימין אמנם יש חיבוק לישראל, אבל החיבוק הזה עלול לעלות לנו לא מעט במטרות וזמן לחימה.

בראיון ששודר באתר "כיכר השבת" התראיין ח"כ אבי מעוז (מי שרוצה להשתעמם לרבע שעה, מוזמן/ת לצפות בראיון). הראיון עצמו חולק בטוויטר למספר חלקים אולם הם כנראה נמחקו, אבל בחלק אחד שהיה – הוא ציין כי יש מו"מ בינו לבין האוצר ו"ישנה התקדמות" והוא חושב שהוא יחזור להיות סגן שר כבעבר ואחראי לאותם נושאים שלשמם מונה – אתם יודעים: להטופוביה, הדרה של כל מה שלא אורתודוכסי וכו'.

אינני יודעת אם הוא יחזור בפועל או ששוב יגלה שעבדו עליו ויחליט להישאר ח"כ, אך בכל מקרה, אני חושבת שראשי הקהילה צריכים ללמוד מהעבר ולהפיק לקחים לעתיד.

כפי שראינו בעבר, מעוז מחפש לפגוע ולהגביל את הקהילה בכל דרך אפשרית, מהגבלה להעברת שיעור, שיחה או פעילות כלשהי על נושא להט"ב, וכלה בדברים אחרים שהוא חושב עליהם ושהצהיר לגביהם בראיונות שונים לערוצי חדשות – שהוא מעוניין לשנות ולבטל.

אבל בשביל לנסות להעביר דברים, מעוז צריך תכנים להתבסס עליהם ולהציג אותם בפני הוועדות השונות על מנת להציע הצעת חוק שלא תיבעט בשלבי החקיקה, וכאן ישנם שני סוגים של תכנים: תכנים מחו"ל (במיוחד מהשמרנים האמריקאים) ותכנים מקומיים.

את השטויות האמריקאיות שהשמרנים מוציאים יום וליל ומנסים "לתרגם" אותם לישראל – די קל לבעוט בהם ולעשות להם debunk. כל הדרך של התאמה מגדרית שונה בין ישראל לארה"ב: כאן יש מעקב מקצועי, עם גב של משרד הבריאות, בתי החולים המרכזיים וכו' – בקיצור, מספיק להביא אנדוקרינולוגית שמכירה היטב את הנושא (היי ד"ר יעיש) והיא תוכל להפריך את כל השטויות, אחת לאחת.

הבעיה הגדולה שאני רואה, קשורה דווקא לתוכן מקומי שדווקא מונפק ע"י האגודה, כדוגמת דו"ח מצב הלהטופוביה בישראל. אני מבינה את מטרת הדו"ח והרצון לעורר מודעות אצל גופים שונים ורצון שגופים אחרים יפעלו קצת יותר בנחישות על מנת למגר את התופעה…

אך יחד עם זאת, מבלי להתכוון, הדו"ח הזה "עוזר" לאויבי הקהילה ב-2 דרכים:

1. עידוד הלהטופובים: כל גרף שמראה שישנה החמרה כלשהי, יכול פוטנציאלית לעודד אותם להמשיך ולהציק/לקלל/לפגוע בחברי הקהילה. בשבילם – כמה שיותר פגועים, זה יותר טוב, ואולי (מבחינתם) זו הדרך "להחזיר בתשובה" (או לארון) את אותם חברי קהילה.
2. מעוז וחבריו יכולים בהחלט לקחת דוחות כאלו לכיוון ההפוך: יש לא מעט חברי קהילה שנוטים להתאבד? אם כך, הבה "נציל" אותם – בכך שנטיל ערימה שלימה של איסורים והגבלות חדשות, לטובת חברי הקהילה כמובן!

לעניות דעתי (וכאחת שכותבת וכתבה מאות דוחו"ת מפורטים לפרנסתה) – דוח"ות שעלולים לשמש כחומר נפץ נגד קהל היעד (במקרה הזה – הקהילה) צריכים להיכתב בצורה שונה: הרבה יותר חיובית (הדגשה של שיפורים, שרותים חדשים וכו'), להזכיר הרבה פחות את ענייני הדכאונות, התאבדויות, נסיונות התאבדויות וכו' (כמדומני שגם במישור זה יש שיפור משמעותי).

לסיכום: את ההצעה הראשונה שלו הוא שאב מאיזה דו"ח (לא זוכרת את הפרטים) שנכתב פה בארץ. אני לא חושבת שצריך לתת לו חומר נפץ (ורעיונות) להוציא עוד הגבלות בעתיד. לא מסובך להפיל לו כל מיני הצעות חוק שהוא רוצה להעלות (הפעלת תקשורת, קהילות להט"ב אמריקאיות וכו') אבל אם אפשר לכתוב חומרים מראש שלא בצורה שיהוו חומר נפץ פוטנציאלי לשימושו ולשימוש אחרים  – זה יעזור המון.

הערה: כותבת פוסט זה אינה עורכת דין.

רובנו עברנו, עוברים ונעבור את התקופה הזו שבו נצטרך לחיות בדירה שכורה או שנאלץ לשכור דירה עקב אילוצים שונים (שלא לדבר על אלו שפשוט מעדיפים/ות או לא יכולים/ות לרכוש דירה) ואחת הנקודות המהותיות ביותר באספקט הזה קשורה לערבויות שהמשכיר דורש, והחוזים שנידרש לחתום.

יצא לי לבדוק לאחרונה את עניין הערבויות וחשבתי לכתוב את הפוסט הזה לגבי הנושא ולגבי נקודות שגם בעלי דירות לא ממש מודעים לכך, וברוב מוחלט של המקרים – גם לא השוכרים/ות.

אז נאמר שאתם/ן מחפשים/ות דירה, הגעתם/ן לאחת, והיא אפילו נראית לכם מתאימה, ואז אתם/ן שואלים/ות את בעל/ת הנכס מה הם מבקשים. במקרים רבים הם יבקשו לראות תלושי שכר כדי לוודא שאתם/ן אכן עובדים ומרוויחים סכומים שיכולים לכסות את ההוצאות (שכ"ד ומסים). הם יבקשו גם ערבות בנקאית בגובה 2-3 חודשי שכירות וכן להחתים ערב או 2 ערבות צד ג' לשכירות.

עד כאן הכל טוב ויפה, רק שיש כאן בעיה רצינית: ערבות אחת "מתנגשת" בשניה.

הורידו מהאינטרנט כל כתב ערבות צד ג' לצרכי שכירות (עיריית תל אביב מציעה את המסמך הזה), ואתם תמצאו מסמך עם מספר בעיות מהותיות:

1. הדבר הכי חשוב – מסמך ערבות צד ג' כלל אינו מתייחס לסוגיית ערבות בנקאית (אם ניתנה,  לבעלי הדירה) (סכום שב-99.999% מהמקרים מייתר לחלוטין את עניין ערבות צד ג') ואם ניתנה – מסמך הערבות צד ג' צריך לציין כי ערבות זו אינה חלה אם הסכומים הנדרשים הם פחות או שווים לסכומים שניתנו לבעל הבית כערבות בנקאית.
2. מסמך הערבות הוא מסמך שהוא לחלוטין חד צדדי ואין בו שום תנאי הגינות בסיסים על מנת לפתור את הבעיה. דברים כמו:
   1. מתן התראה לערב על אי תשלום סכום כלשהו ע"י השוכר, גובה הסכום ואסמכתאות לסכום – וזאת לפני הפעלת הערבות.
   2. מתן אפשרות לערב להשיג פתרונות אחרים לבעיה (לדוגמא: להשיג שיפוצניק ולפתור את הבעיה כתחליף לתשלום נדרש)

ככלל, ערבות צד ג' היא עדיין הערבות עם הסיכויים הכי נמוכים למימוש מלא ומהיר הואיל ובמקרה והערבים אינם מוכנים לשלם, בעל הדירה יצטרך לפנות אל ההוצאה לפועל (סע' 81 א' (א) לחוק ההוצל"פ) וכאן – לא רק שאותו חייב יכול לפרוס את החוב לתשלומים עד אין קץ – מספיק שיש לערב מספר חובות אחרים (משכנתא, הלוואות, מינוס) – הדבר יבטיח כי בעל הדירה יראה סכומים נמוכים כהחזר למשך זמן ארוך מאוד.

מכאן נעבור לערבות בנקאית. גם כאן, ישנם הגבלות:

• הסכום המקסימלי, כפי שניתן לקרוא לגביו כאן יהיה ברוב הזמן – כ-3 חודשי שכירות, ואפשר פחות מכך (למעט אם תקופת השכירות היא מתחת לשנה. ישנן דוגמאות בקישור).
• בניגוד לערבות צד ג', בעל הדירה מחויב לפתור את הבעיות עם השוכר ורק אם לא הושג פתרון, הוא יכול להגיש בקשה למימוש חלק מהערבות הבנקאית, בהתאם לנזק המדובר.
• השוכר מרוויח מכך – במידה ובעל הדירה הפקיד את הערבות בחסכון כלשהו או שהצטברו רווחים מהערבות הבנקאית, הבעלים צריכים להעביר גם את הרווח אל השוכר בתום תקופת השכירות ופקיעת הערבות.
• בניגוד למה שרבים חושבים, לא ניתן למשוך את כל סכום הערבות במכה אחת, כך שבעל הבית לא יכול למשוך בגין חוב של 100 שקל – סכום של 20000 שקל שהוא כל הערבות, לדוגמא.

יחד עם זאת, ערבות בנקאית היא הדרך הבטוחה יותר לשוכר ולמשכיר כדי ליישב (פוטנציאלית) סכסוכים הקשורים לשכירות, מהסיבות הבאות:

• בניגוד לערבות צד ג', אין כאן "צ'ק פתוח" לבעל הבית.
• יש חובה לבעל הבית ליצור קשר עם השוכר ולנסות להגיע איתו להסכמות לפני בקשת פרעון הערבות.
• אין צורך לערב הורים/אחים/משפחה ולבקש "טובות" שיחתמו, דבר שדי מעיב על היחסים הפנימיים במשפחה.
• גם כשיש משיכה מהערבות, המשיכה היא לפי סכום מסוים ולא הכל, כך מתייתר החשש שבעל הבית "יברח עם כל הכסף" בתואנות שווא.

ויש גם חסרונות:

• יש סכום של כמה מאות שקלים שהשוכר יצטרך לשלם על הערבות הבנקאית – כל שנה (משהו בסביבות ה-400-600 שקל), סכום שיכול להיות משמעותי במצטבר אם מדובר על שכירות לטווח של 5-10 שנים לדוגמא.
• אם בעל הבית אינו מסודר מבחינת ניירת/מסמכים, והוא מאבד את תעודת הערבות הבנקאית, הלך הכסף גם לשוכר וגם למשכיר.
• אין אפשרות לחלק את תשלום הערבות לתשלומים, כך שאם יש צורך בערבות בנקאית של 3 חודשי שכירות של 7000 שקל לחודש לדוגמא, השוכר יצטרך להשיג מיידית 21,000 שקל (פלוס עמלות וריבית) והוא לא יוכל לסכם עם הבנק על תשלום מחולק או כל הסדר אחר.

מה האופציות האחרות שיש? ישנן כמה, ולהלן הפתרונות, יתרונות וחסרונות:

• צ'ק בנקאי כתחליף לערבות: זהו פתרון שמצד אחד חוסך את העמלות השנתיות של הבנק, אך מצד שני, זהו פתרון של "הכל או כלום": לא ניתן לפרוע צ'ק בצורה חלקית, ולכן בעל הבית יקבל את כל הסכום במזומן. לא בטוח ששוכרים רבים יאהבו זאת.
• העברת סכום הבטחון בהעברה בנקאית למשכיר: זו דרך שניתן בהסכמת בעל הנכס לחלק ל-2 או 3 חלקים על מנת להקל על השוכר במעבר. המשכיר מקבל את הסכום ויכול להרוויח ממנו (מבלי להעביר את הרווח לשוכר בסיום חוזה השכירות). החסרון, גם כאן, הוא שלבעל הבית יש את כל סכום הבטחון במזומן, ואם בעל הבית נקלע לבעיות פיננסיות, לא בטוח שהשוכר יוכל לקבל את הסכום בחזרה בסיום תקופת השכירות.

נסכם כך את הדברים: בעל דירה מחזיק בנכס ששווה מיליונים ואני מעוניינת לשכור את הנכס. הוא לא מכיר אותי, ואני לא מכירה אותו. בעל הנכס מעוניין להרוויח ולא להפסיד, ולכן הדרך המומלצת לדעתי להתקדם היא בעצם לבדוק כל מיני פרמטרים על מנת שיהיה לו מושג מי אני ואולי לסגור חוזה, פרמטרים כמו:

• שיחה עם בעל הבית הקודם בשביל להתרשם לגבי הדייר/ת.
• התייחסות לסולם סיכון: אין סולם רשמי לזה, אך הסיכונים הכי גבוהים לנכס נמצאים בשכירות עם שותפים, זוגות שרק צד אחד עובד, זוגות מרובי ילדים, והסיכון הכי נמוך – אצל רווקים/ות מבוגרים או זוגות (מבוגרים) חד מיניים (להט"ב) שהם בד"כ עם רמת הכנסות גבוהה יותר מזוג רגיל.
• לנסות להכיר קצת את השוכר/ת הפוטנציאלי/ת, להבין מה הוא/היא מבקש/ת לעשות בנכס, אלו שינויים הוא/היא מתכננים/ות, במה הוא/היא עוסקים/ות.
• בדיקות פיננסיות: תלושי שכר (שכירים) או תקבולים (עצמאיים), בדיקת חשבון מוגבל (ניתן לעשות זאת כאן, ללא קשר לאיזה בנק מדובר)

גם לאחר החתימה, חשוב, לדעתי, לשני הצדדים לקיים את ההתחייבויות שלהם ולנקוט ב"ראש גדול", במיוחד כאשר חוזים סטנדרטיים אינם מכסים את כל האספקטים: על בעל הנכס להמשיך ולהשקיע בדירה (למרות שגרים שם) בכדי לשמור על הערך והשווי שלה. כך, לדוגמא: אם המזגן אינו מקרר או מחמם, בעל הבית צריך להביא טכנאי לטפל במזגן ולא להתעלם. מצד שני, יכול להיות שיהיו מצבים בהם אולי כדאי להשתתף ביחד. לדוגמא: מזגן מאוד ישן, ואחד מהצדדים מציע לרכוש חדש והעלות תחולק ביניהם. אלו, כמובן, דוגמאות בלבד.

בהצלחה לכולם 🙂

הכל התחיל בכך שראיתי פוסט של סתיו אטלן לגבי עניין "פוסטים כועסים", והיא כתבה פוסט ארוך ומנומק – מדוע הפוסטים שלה כועסים. קראתי, והחלטתי להגיב על מספר נקודות שהיא העלתה, ובמקרה הזכרתי את המילה "בכיינות".

זה, כמובן, גרם למספר טרנסיות לשלוף ציפורניים (לצערי פייסבוק לא מאפשר לקשר לתגובות ספציפיות, אבל תרגישו חופשי לקרוא את התגובות, הפוסט פתוח לציבור) וה"מחמאות" החלו. קראו לי פמניסטית (אני לא ממש בעניין פמיניזם), מתנשאת, ובעלת הפוסט קראה לי "House Tranny", מושג שגם גוגל לא מוצא לינק שמתאר בעצם מה זה (טרנסית בבית? מתחבאת? לא יודעת אם אפשר לקרוא לי כך.. הבלוג הזה פתוח ועם הפרטים האמיתיים שלי כולל תמונות שלי, יש לי גם ערוץ יוטיוב קטן עם קליפים שלי בפנים חשופות – אתם ואתן מוזמנים ומוזמנות לעשות subscribe, קליפים נוספים – בקרוב!).

אבל מכיוון שהכינויים הללו לא ממש מזיזים לי, אני רוצה לנצל את הפוסט להתייחס לאותה "בכיינות" ולהסביר את עצמי.

לדידי, "בכיינות" אינה קשורה לטרנסיות או טרנסים, היא קשורה לאנשים שנתקלים בבעיות, ובמקום להתמודד או לטפל בבעיה או להתייעץ עם בר-סמכא בנושא הבעיה – הם מעדיפים להתלונן, לצעוק ותו לא, וישנם כאלו מכל צבע וגוון, בכל קהילה שתרצו, ואת זה כולם יודעים.

אבל הבעיה הכי גדולה שקיימת ובגינה טרנסיות רבות סובלות מכל מיני דברים – קשורה לתהליך ההתאמה המגדרית בראשיתו. כל טרנסית עוברת פחות או יותר את אותו תהליך בהתחלה – פגישה עם פסיכולוג או פסיכיאטר, לאחר מכן פגישה עם אנדוקרינולוג המתמחה בהתאמה מגדרית, בדיקות דם וכו', ולאחר מכן מתחיל מתן הורמונים בצורה שוטפת.

כאן בדיוק נמצאת בעיה שדווקא גופים מקצועיים אינם נותנים עליה את הדעת: ההתמודדות עם העולם החיצון. כל עוד אותה טרנסית לא יוצאת כאשה ולא מזדהה כאשה, אז כמות ההטרדות וההצקות תהיה כמעט אפסית, אולם מהרגע שהיא יוצאת ומזדהה כאשה טרנסית – מגלים שלא מעט אנשים מתנהגים כמו מטומטמים ונבלות, ופוגעים בלי חשבון באותה אחת. מכאן, הדרך לדכאונות, נסיונות התאבדות, נשירה מהעבודה, איבוד חברים וחברות – די קצרה.

את הדרך להתמודדות עם הדברים אפשר וניתן לשפר. יש כמובן פסיכולוגים או עו"ס, אבל אפשר גם ליצור וליזום מפגשים עם מספר משתתפים, כשכל אחת מספרת מחוויותיה, והמנחה והאחרות המשתתפות מקשיבות ומשתפות, והמנחה מסייעת בטיפוח אותו בטחון עצמי פנימי של אותה טרנסית וטרנסיות אחרות המשתתפות במפגש. ישנם מפגשים כאלו באספקטים שונים (AA, וכו') שבהחלט עוזרים עבור המשתתפים ואפשר ללמוד מכך. כשיש בטחון עצמי טוב, יותר קל להשיג עבודה, זוגיות, וקל יותר לעבור את התהליך הקשה והכואב של התאמה מגדרית, ואנשי מקצוע רבים יכולים להעיד על כך.

עברתי על רשימת הכעסים של סתיו, ורובם מוצדקים בהחלט, אבל ניתן לעשות דברים בנידון, לו רק משתמשים בכלים הקיימים כיום: בלוגים, ערוצי יוטיוב, רשתות חברתיות, ומה שהכי חשוב – יזמות ושינוי יחס! במקום "זמן ההמתנה בוועדה להתאמה מגדרית הוא של כמה שנים." – אפשר ליזום פגישה עם מנכ"ל משרד הבריאות, לדוגמא, כשכותרת המפגש תהיה לדוגמא "שיפור זמני ועדה בתוספת קטנה של תקציב", ציון עובדה פשוטה כי ישנם עוד בתי חולים שיכולים לעבוד יחד עם שיב"א ולקבל מועמדים לועדה, לדוגמא – כלומר לבוא עם הצעות יעול וכל מידע נוסף, במקום לבוא ולצעוק. 

אסכם את הדברים: יש בהחלט דברים כואבים ואפליות לא מעטות נגד הקהילה הטרנסג'נדרית בארץ, אבל אפשר עם סבלנות, שיתוף פעולה, יוזמה ועוד – לשפר דברים (שלא לדבר על כך שחשוב גם להסתכל לפעמים אחורה ולהכיר גם בהתקדמות).

נופר מורלי היא טרנסג'נדרית שמבקשת לשנות משהו שנראה די שולי במשרד הפנים אך מהותי עבורה ועבור אחרות (אפשר לקרוא על כך יותר כאן) – להסיר את השם הקודם מהספח שבתעודת הזהות, וזאת מבלי לחכות 7 שנים, ולשם כך עורכות הדין איילת הלברשטט ורעות מיכאלי מהסיוע המשפטי במשרד המשפטים, יחד עם עורך הדין חגי קלעי – עתרו לבג"צ בטענה כי כי התקנות הללו לא נועדו למצב של שינוי שם לאחר הליך של התאמה מגדרית.

הרעיון לעתור לבג"צ הוא רעיון טוב, אולם לעניות דעתי, הוא דווקא מחטיא את המטרה במקרה הספציפי הזה, מהסיבה הפשוטה – שהרישום עצמו נעשה מכח חוק, ולא מתוך נוהל פנימי של משרד הפנים.

מה בעצם זה אומר? הדבר אומר כי גם אם העתירה עצמה תתקבל ובג"צ ימצא את העתירה מוצדקת (הסיכוי לכך קלוש, הואיל ומחיקה של השם בספח יכולה לפתוח פתח פוטנציאלי ענק לזיופים) – בג"צ יורה לגוף המחוקק לתקן את החוק, ולשם כך יש צורך בהכנת תיקון לחוק (שאת זה ניתן לעשות ע"י ח"כ), ואותו תיקון צריך לעבור את המסלול – כפי שמופיע בדף זה, ורק אם התיקון יעבור – הדברים ישונו, אך כאן נמצאת הבעיה הגדולה ביותר: פוליטיקה.

מבחינה פוליטית, כל מה שצריך כדי שתיקון כזה יפול, זה שהחכ"ים ידעו כי היחידים/ות ש"מרוויחים/ות" מכך הם/ן טרנסג'נדרים/ות – ואוטומטית הסיעות הערביות והסיעות הדתיות יצביעו נגד, ואם מדובר בממשלת ליכוד טיפוסית, סביר להניח שתופעל משמעת קואליציונית בלחץ הסיעות הדתיות (מומלץ לקרוא את התוכן בקישור לגבי הנושא), מה שאומר שגם חכ"ים ושרים מהקואליציה שמזדהים עם התיקון ורוצים להצביע בעדו – לא יוכלו להצביע והתיקון יפול. כך קרו לא מעט פעמים שהצעות תיקונים למיגור האפליה (או בשמו האחר: חוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי) לכלול קצת יותר מ"יהודי" – נפלו.

כך שלא חשוב איך נסתכל על זה, הסיכוי שהשם הקודם ימחק מהספח במעמד שינוי השם או המגדר – קטן.

במקום זאת, אני מעוניינת להציע פתרון אלטרנטיבי.

מה אם, לדוגמא, עניין הספח לא ישתנה, אך לא יהיה צורך בהצגתו לשום גוף?

אחד הדברים שניתן לעשות ע"י משרד הפנים (ובשיתוף משרדים אחרים) הוא מיפוי הנהלים המצריכים הצגת ספח תעודת זהות לצרכי זיהוי. לאחר שמופו הנהלים, ניתן לשנותם ולהוסיף להם את האופציה שהאדם המזדהה יצטרך להציג תעודת זהות + ספח או תעודת זהות + ספח מספרי. ספח מספרי זה הוא בעצם עוד נייר שמשרד הפנים ינפיק (ויוכל לשבת בנפרד מהספח הרגיל) עם מספר סידורי יחודי (לא מספר זהות), מה שנקרא במחשבים UID, וכל המשרדים יכבדו זאת ויוכלו לאמת את האדם תוך הקלדת מספר זהות ומספר ה-UID ישירות לאתר משרד הפנים או למערכת הזדהות ממשלתית.

אמנם יקח מעט זמן לממש דבר כזה (בד"כ שנה), אך יש לאלטרנטיבה זו מספר יתרונות:

1. אין צורך בחקיקה נוספת
2. המימוש יעזור במקרים נוספים, חוץ מטרנסג'נדרים/ות (נשים מוכות, רשות להגנת עדים וכו')
3. התהליך עצמו אינו כה מורכב למימוש.

לסיכום – אני בהחלט יכולה להבין את הבקשה למחוק את השם, אולם אני חושבת שאם הנושא חשוב, צריך גם לבדוק דרכים אלטרנטיביות, במיוחד שבקשה כזו דורשת בעצם שינוי חוק והסיכוי לשנות את החוק – קלוש.