לפני שמתחילים לקרוא, חשוב לדעת לגביי: אני לא "ימנית" או "שמאלנית". יש מקרים שאני נוקטת דעות מצד אחד ובמקרים אחרים דעת הקשורות לצד השני.
מאז שהחלה המלחמה, אנחנו רואים ביתר שאת תופעה של "בעיטת" קהילות מהשמאל – בהן בועטים בשמאל ובמרכז הישראלי (אותן קהילות שבשוק ממה שהחמאס עשה) ובמקביל – חיבוק ואימוץ נציגי פלסטינים, לעיתים עד מעבר לאנטישמיות מלאה.
אחד הדברים שאני שמה לב שמתרחש באחרונה – הוא נסיון חוזר, שוב ושוב, להציץ חומרי זוועה מהקטל האחרון של החמאס – לאותם שמאלנים, והם בתורם מתכחשים לחלוטין לכך, מנסים להאשים את התמונות בכך שזה "AI", מזוייפות וכו', ולמרות כל הוכחה שתנפיקו עבורם, רובם ישארו בשלהם – זה לא קרה.
בשביל להבין מדוע הדבר קורה, כדאי לחזור אחורה, לבסיס, ל"חבילות האמונות" של אותם שמאלנים אקטיביסטיים (גם כאלו שרק מפגינים לעיתים רחוקות ולא לוקחים תפקיד פעיל באוניברסטיאות, קמפוסים, ברחוב וכו'). ברוב המקרים, האמונות כוללות:
- תמיכה בשחורים והיספנים
- תמיכה בלהט"ב על כל צבעיו וסוגיו
- תמיכה בחופש ביטוי
- תמיכה בהפלות
וכמובן…
- תמיכה בלתי מסוייגת בפלסטינים. Free Gaza ולעיתים Free Palestine.
במקרים רבים, כשמראיינים את המפגינים (וגם במקרים רבים שמראיינים את המראיינים עצמם) מתקבלת תמונה פשוטה: של חוסר ידע משווע ומצידם מוצגת תמונת "שחור לבן" – הישראלים (עכשיו זה כבר נהפך ל"יהודים") הם רעים ומתעללים בפלסטינים, חמאס מגן על הפלסטינים, וישראל צריכה להתפנות משטחי 67 כך שתהיה מדינת פלסטין מהירדן אל הים בשטח רציף ובשליטה פלסטינית.
בדרך כלל כשבאים לפרוט את הסוגיות בגינם המצב אינו כזה, מקבלים ויכוחים עם טיעונים ישנים ולא רלוונטיים, צעקות, ובקיצור – זה בערך כמו לפתח דיאלוג עם הקיר. הנה מספר דוגמאות:
- מדוע עד כה, כספי הסיוע שניתנים ע"י ארה"ב, האום והאיחוד האירופאי נעלמים כאילו נזרקו לתוך חור שחור, מבלי שיראו תוצאות כלשהן בשטח?
- מדוע ספרי הלימוד כתובים כאילו אנחנו נמצאים אי שם בשנות ה-60 עם תיעוב מפורש כלפי ישראל והיהודים, מבלי לנסות לנקוט ולו עמדה ניטרלית?
- מדוע אין ולו חברה בינלאומית גדולה אחת שהקימה מפעל ברשות הפלסטינית? (רבים מהמפגינים אינם מודעים לכך, אבל שמעון פרס ז"ל דווקא ניסה לשכנע מספר חברות בינלאומית לעשות כך, התשובה היתה שלישית מקיר לקיר)
- מדוע אין ולו ערבי ישראלי אחד, גם ככזה שמזדהה בכל ליבו כ"פלסטיני" – שמוכן לבצע רילוקיישן מכל מקום בעולם (כולל ישראל) אל הרשות הפלסטינית או עזה?
- מדוע לא מנסים ללמוד מהמודל הישראלי החלוצי – כיצד להקים את מה שקיים בישראל מבחינת תשתיות, כבישים, מפעלים ועוד? אולי כדאי להזכיר לכל מיני תומכי פלסטינים, כי גם בישראל היו בעיות גדולות של שוחד, הנהגה גרועה (משבר הבנקים, שלום הגליל, מישהו?), חרם גורף מצד כל המדינות הערביות, חרום יצוא לישראל ועוד, ובכל זאת – מדינת ישראל יכולה להתחרות בכל מדינה סובבת ב-GDP וכמעט בכל פרמטר אחר
- מדוע המפגינים הסוערים אינם מפגינים לגבי השחיתות הענקית הפוסה ברשות, היחס המחפיר ללהט"ב (אל תשכחו – הרש"פ היא גוף חילוני)
- מדוע אף מדינה ערבית, קרובה גיאוגרפית לכאן או רחוקה – לא מוכנה לקבל פלסטינים?
אני יכולה להוסיף עוד 20 שאלות מהראש, אבל אני חושבת שהפואנטה שלי די ברורה: גם ללא קשר לישראל, הרשות הפלסטינית נמצאת בצרות, צרות שהיא עצמה יצרה ואיש אינו לוקח אחריות ומקדם את הרשות לכיוון כלשהי.
תמיד יהיו כאלו, כמובן, שיאשימו את ישראל – לדוגמא בכל הקשור ל"גזילת אדמות" (עם או בלי מרכאות), הריסת וגזילת שטחי מרעי, מטעים וכו', ואכן יש לא מעט עדויות לכך, אך על כך יש לי שתי תשובות:
- בשטחי 67 החוק הישראלי אינו חל, ומה שתמיד כדאי לעשות – זה לתעד, לתעד, לתעד, וזה בשביל התשובה הבאה:
- אם הפלסטינים רוצים שזה יפסק, הגיע הזמן שהפלסטינים יפסיקו לסמוך על ההנהגה הכושלת שלהם, ויפנו למדינות ערביות שיש להן קשר שחשוב לישראל – על מנת ללחוץ על ישראל שתפסיק את הפלישות הללו. לחלופין, אולי הגיע הזמן לקחת צוות משפטי כדי שימצא פתרון בו יהיה ניתן לתבוע פיננסית מי שמבצע "טרור אדמות", לדוגמא. (כדאי להסתכל בהחלטת בג"צ זו). אגב, ההתנהגות היא גם הפוכה וגם בצד הישראלי הגיע הזמן לחשוב על פתרונות כלכליים…
מכאן נעבור אל ה"ראש" של המתכחשים לטווח הנוראי שביצע החמאס ב-7/10: מבחינת המכחישים, חמאס הוא מגן העם ולכן מבחינתם החמאס מתקיף רק כשהוא מותקף. מכיוון שהחמאס טווח באזרחים (ילדים, נשים, זקנים, גברים וכו' ללא פרובוקציה) ויש עדויות לכך למכביר, מוחו של אותו מתכחש מפעיל מיד מצב הדחקה, ואצל רבים מהם, לא חשוב כמה עדויות נשלח – הם ידחיקו הכל לחלוטין, כי הדבר פשוט אינו מסתדר במח. אפקט אחר שקורה ויקרה לרבים מהמכחישים – זו הקצנה מהפגנות בעד-פלסטינים, להפגנות אנטישמיות נגד יהודים, וזה כבר מתרחש במוסדות לימוד גבוהים, ברחוב ובמקומות אחרים בארה"ב, אירופה, בריטניה, אוסטרליה ועוד.
עד כאן דיברתי על השמאל (בארץ, בחו"ל), אבל גם הימין לא יוצא מכך ממש נקי: הימין האמריקאי מחבק חזק את ישראל בימים אלו ומנסה לסייע בכל דרך, אך מי שהכניס אותנו לקלחת הזו ב-2005 היו ג'ורג' בוש וקונדוליסה רייס, שהתעלמו לחלוטין מהמלצות השב"כ, ולאחר כמה שנים כולם כבר הבינו את הפאשלה הענקית של האמריקאים.
לסיוע הזה יש מחיר בדמות הכתבות שהן "המלצות". ישראל לא רוצה להעביר סיוע מסוים? ישראל תעביר סיוע מסוים. והאמריקאים גם יכתיבו מתי המלחמה תסתיים, כמו במקרים קודמים. אגב, לתשומת הגב' סטרוק ואחרות שמפנטזות בקול לכבוש את עזה ולהקים את גוש קטיף מחדש ושאר ישובים שפונו בהתנתקות – הן ראש המל"ל והן ראש הממשלה הצהירו חד משמעית שישראל לא מעוניינת בכיבוש עזה או להישאר שם לאחר המלחמה.
נסכם כך: מה שקרה בשבועות האחרונים בשמאל בחו"ל, הכניס לא מעט אנשים בשמאל הישראלי להלם. אנשים שבעבר הפגינו כתף עם כתף – מקבלים יחס כאילו הם נאצים. במקרים רבים אין הקשבה ויש הדחקה מוחלטת. בימין אמנם יש חיבוק לישראל, אבל החיבוק הזה עלול לעלות לנו לא מעט במטרות וזמן לחימה.
