יוצא לי מדי פעם לראות או לשמוע על עוד נסיונות מימון על ספרים נגד טרנסג'נדריות, על "כינוס הסברה" לקידום ספרים נגד טרנסג'נדריות, וכמובן – כל מיני פוסטים של דיסאינפורמציה על נושא זה, ורציתי לשתף את דעתי בנושא.

אין ספק שצריך לשתף לציבור חומרי הסברה בכל מה שקשור לטרנסג'נדרים וטרנסג'נדריות לקהל הרחב הסקרן לגבי נושא זה. יותר ויותר טרנסים וטרנסיות מתגייסים ומתגייסות לצבא, עובדים ועובדות בעבודות רגילות ומטבע הדברים – אנשים סקרנים לדעת על הנושא, ולכן חשוב שיהיה מידע זמין על כך. יש כמובן את כל אלו החושבות/ים להתחיל את התהליך ומבחינתם/ן, ככל שיש מידע יותר קונקרטי – זה עוזר.

מהצד השני, יש את אותם מתנגדים ומתנגדות שמפרסמות 99% מהתוכן ה"אנטי" – שבמקור הוא בכלל מארצות הברית, עם "דוגמאות" שכלל לא רלוונטיות או שברוב מוחלט של המקרים – שקריות או מוגזמות, הנה מספר דוגמאות:

• תמיד יספרו על אותה צעירה (לפעמים בגיל 9, 11, 13, 15) ש"התחרטה" על ביצוע ניתוח תחתון כחלק מתהליך התאמה מגדרית. הם כבר לא יספרו ש:
  • בדרך כלל ה"חרטה" מגיעה עקב לחץ/איומים/אלימות מצד אחד מההורים או קרוב/ת משפחה, הלחץ כולל אלימות ואיומים לזרוק את אותה טרנסג'נדרית לרחוב – ולכן היא "מתחרטת"
  • בישראל – ניתוחים מאושרים דרך הועדה מגיל 18, כך שגם אם מתחילים את התהליך בגיל 18, סביר להניח שעקב תורים ארוכים – הניתוח יהיה בגיל 20, רחוק מאוד מהגיל בארה"ב והמון זמן למחשבה אם לבצע את הניתוח או לא (הניתוח אופציונאלי ואינו חובה)
• דוגמא נוספת – "קצירת איברים". לא ידעתי שחניבעל לקטר נמצא בארץ ושקניבליזם מותר, אך שוב, כפי שציינתי לעיל – ניתוחים בארץ זה רק מגיל 18.
• "אפשר לקבל הורמונים כבר בפגישה ראשונה" – בשביל להתחיל תהליך, יש צורך בפגישה אחת (או יותר, הוא קובע) עם פסיכולוג או פסיכיאטר מומחה בתחום, יש צורך באישור הורים אם המועמד/ת מתחת לגיל 18, יש לתאם תור עם אינדוקרינולוג שיצטרך את 2 האישורים שציינתי, שישלח את המועמד/ת לבדיקות דם ורק בפגישה הנוספת ולאחר ניתוח הממצאים -ניתן יהיה לקבל מרשם להורמונים, כך שבפועל, מהרגע שמתחילים בכלל את התהליך ועד קבלת ההורמונים עוברים לפחות כמה חודשים, ואם רוצים לעבור את התהליך דרך הועדה, התחלת התהליך יכולה לקחת יותר משנה.
• "שואבים זרע". אני מניחה שהמטומטמים המציינים זאת לא מבינים שטרנסיות וטרנסים רבים מאוד מעוניינים/ות בהמשכיות ולכן מקפיאים ביציות או זרע. זה רע??
• "עושים סירוס כימי" – אין שום סירוס בתהליך. יש חסימת הורמונים שהגוף מייצר באופן שוטף, ואם אותו/ה מועמד/ת מחליט/ה להפסיק את התהליך, כל מה שצריך לעשות זה פשוט להפסיק ליטול הורמונים והגוף חוזר לבד לספק את ההורמון הרגיל בהתאם למגדר, כך שהתהליך אצל מועמדים/ות צעירים טרום גיל 18 – הפיך לחלוטין.

אני יכולה להמשיך עם עוד דוגמאות, אבל נראה לי שהפואנטה מובנת.

צריך וחשוב לזכור: במקרים רבים אותם מתנגדים לא יקשיבו לשום הסבר, ורבים מתנגדים אקטיביים מתוך אג'נדה דתית (זה הולך חזק בארה"ב אצל השמרנים, ALT RIGHT וכו'), ובעינם/ן – טרנסג'נדרים/ות הם "חוטאים" בכוונה או שלא בכוונה ויש צורך "להצילם" (תתפלאו כמה מהמתנגדים בטוחים שטרנסים וטרנסיות "מכושפים", Possessed וכו', בהתאם לטמטום המקובל שם).

ולכן, לעניות דעתי, כדאי לעשות את הדברים הבאים:

• לוודא שיש תוכן המוסבר ומונגש ע"י גוף רשמי מוכר.
• לוודא שהחומר המונגש "לא יורה בנגמ'ש" (כפי שקרה עם הצעתו האחרונה של אבי מעוז שהשתמש בחומר של הקהילה עצמה בכדי להזיק)
• לפעול לקבלת זכות תגובה ולהפנות את אמצעי המדיה לאותו תוכן רשמי או למישהו/י מומחה שתגיב/יגיב.
• לא לנסות להתווכח עם טרולים/מתנגדים. זה בערך כמו להתווכח עם החתולים שלי: מנסיון, זה לא עובד 🙂
• לשים לב למי עונים: אם מאן דהוא סקרן, אפשר להפנות ואף לענות. אם טרול – עדיף לא להיכנס לשיחה או ויכוח עמם.

בעניין אחר: הממשלה אישרה למעוז סכום דו שנתי תאורתי של 285 מיליון ש"ח (אני אומרת "תאורתי" כי הבחור תמים ואין לו מושג ירוק כמה יהיה קשה לו לקבל אפילו חלקיק מהסכום ממשרד האוצר. אני עובדת מול גופים כאלו!) וסביר להניח שהוא ינסה כל דבר בשביל לנסות לפגוע בקהילת הלהט"ב וכמובן בקהילה הטרנסית, אחרי "מלחמת הפונטים" שלו (שכשלה), וכאן צריך לשים לב למה מנסים לעשות ולהילחם בכך, אך יחד עם זאת – לא להיתפס לפאניקה.

חג שמח.

בישראל, כל אחד/ת שרוצה לעבור תהליך התאמה מגדרית, כולל הניתוחים הדרושים במימון המדינה, חייב/ת לעבור ועדה להתאמה מגדרית (לועדה עדיין אין אתר רשמי, למיטב ידיעתי), ובמסגרתה יהיו פגישות עם אנשי מקצוע, פסיכולוגים וכו' ורק לאחר שהועדה מצאה כי המועמד/ת מתאימ/ה לתהליך – ניתן אישור, כולל אישור תקציבי. התהליך אורך בערך כ-שנה.

אם נשאל את הועדה, מה הניתוחים הממומנים לאחר קבלת אישור הועדה – התשובה ממזכירות הועדה תהיה פשוטה: ניתוח עליון (חזה) וניתוח תחתון. לא מעבר לכך.

המציאות, כמובן, היא קצת יותר מורכבת, ובשביל זה אני כותבת את הפוסט הזה, ומתארת את תהליכי הבירוקרטיה שאני עוברת, אולי זה יחסוך לטרנסג'נדרים/ות אחרים/ות כאב ראש לא קטן.

אם נסתכל באתר של קופ"ח מכבי, נוכל לראות שמועמדים/ות שעברו וקיבלו את אישור הועדה, יכולים לקבל עוד מספר ניתוחים במימון הקופה, כולל את אחד הניתוחים הכי משמעותיים לטרנסג'נדריות – ניתוח נישוי פנים. ה"ניתוח" בעצם כולל מספר ניתוחים – שיוף עצמות, עידון סנטר, הסרת גרוגרת, ניתוח אף וגם – נישוי קול (שימו לב – מכבי מאשרים ניתוח לנישוי קול, שהוא נפרד מאימון לנישוי קול – שגם הוא ממומן).

על פניו הדבר נשמע מעולה – בשנות ה-90 (ולפני כן) ובשנות ה-2000, כל טרנסג'נדרית היתה צריכה לממן את הכל מכיסה ואילו כיום קופת החולים לוקחת זאת על עצמה… אבל זה רק "על פניו" ממספר סיבות:

1. קופות החולים מאוד "אוהבות" מכתבים מפורטים מהמנתח או הרופא האחראי בקשר לניתוח – כלומר אם הרופא או המנתח כותבים מכתב עם מס' חד ספרתי של שורות – תהיה בעיה בקבלת טופס 17 והתהליך יתעכב, הואיל והרופא במוקד האישורים ירצה הרבה יותר מידע ולא יאשר את הטופס המיוחל. (אגב, התהליך לוקח הרבה, הרבה יותר מ-5 ימי עסקים ש-קופות מסוימות מתחייבות לו), ולכן הדבר הראשון שיש צורך להשיג – הוא מכתב מפורט שמסביר מה התהליכים, ומדוע צריך את התהליכים, ומה החלקים שהולכים להיות מנותחים.
2. טופס זימון עם קוד: על פניו, מזכירות הרופא או המנתח תשלח טופס זימון לטרנסג'נדר/ית עם תאריך, בקשות בדיקות מסוימות (כאן יש המון עצלנות, תצטרכו להדפיס כל תוצאת בדיקה על נייר לפני ההגעה לניתוח, הם לא מאמינים בדיגיטל!), והזימון יכלול קוד מסוים. קוד זה מציין עבור קופת החולים מהו התהליך הרפואי שאותה טרנסג'נדר/ית עומד/ת לעבור, וכאן ישנו מעין "משא ומתן" בין קופת החולים לבית החולים – ישנם קודים שונים לניתוחים, ולפעמים ניתוחים מאוד קרובים במהותם כוללים קוד שונה, והקודים מתורגמים בעצם ל"מחירים פנימיים" בין קופות החולים, בתי החולים ומשרד הבריאות. דוגמא: קוד G0067 הוא קוד לניתוחי נישוי פנים (ניתוח ראש, קרניוטומיה). המחיר? נע בין 60,000 ל-80,000 שקל (למי שחושבת לעבור את ניתוח הספציפי הזה באופן פרטי בבית חולים כלשהו בארץ – אין אפשרות ללא אישור מיוחד), וקופות החולים ממש לא ששות לשלם אותו אלא אם יש הסברים מלאים מדוע צריך ספציפית את הניתוח בעל אותו קוד.
3. תחרות זה דבר טוב. מכיוון שמדובר במספר ניתוחים שאותו/ה טרנסג'נדר/ית צריך/ה לעבור, אפשר לבצע ניתוחים שונים בבתי חולים שונים, כך שניתן לבדוק בבית חולים מסוים לגבי מועדים לניתוח ואם מדובר בהמתנה ארוכה מדי, אפשר לבדוק בבית חולים אחר. חשוב לבקש את טופס 17 מקופת החולים רק לאחר תיאום תאריך עם בית החולים שבחרתם/ן.
4. הקופה לא חייבת לאשר ניתוח זה או אחר. חשוב מאוד לזכור זאת (שימו לב שאף קופת חולים לא מאפשרת לדוגמא ניתוח הקטנה או הגדלת חזה על חשבון הקופה באחד מהמכונים שלהן כמו אסותא וכו'). אם מחר טרנסג'נדר/ית מחליט/תחליט שהוא/היא רוצה רק ניתוח אף ותו לא, לא בטוח שהדבר יאושר, אותו דבר לגבי פוריות, שימור זרע וכו'. הדרך "לשכנע" את קופות החולים לאשר ניתוח עוברת בקבלת מכתב משכנע ממומחה או רופא או מנתח שכותב מכתב מפורט לקופה. בלי זה – צפו לכאב ראש ואולי לקבל סירוב.

נקודה נוספת וחשובה שכדאי לקחת בחשבון – זה סדר של ניתוחים. איש אינו קובע לטרנסג'נדר/ית אלו ניתוחים לעבור ומתי. יש הקפדה לגבי זמן מינימום בין ניתוחים (כמדומני שזה חודש) – ולכן כדאי שאותה טרנסג'נדרית (לדוגמא) תקבע מה הדחיפות והעדיפויות שלה: נישוי פנים, חזה, גרוגרת, ניתוח מיתרי קול, ניתוח אף ושאר ניתוחים. חשוב לציין כי יש זמן המתנה ארוך ולכן כדאי לעבוד על החלק הבירוקרטי שקשור למועדים – זמן רב לפני כן (טופס 17 "מחזיק" חצי שנה) ואף לעבוד על כך במקביל בין מספר ניתוחים עתידיים.

בהצלחה.

[box title="" border_width="2" border_style="dotted" icon_style="border" icon_shape="circle" align="center"]כתבתי לפני כשנה את הפוסט הזה על הורים וצעירים הומואים/לסביות/טרנסים/ות. אני ממליצה למעוניינים לקרוא את הפוסט המקושר הנ"ל לפני שממשיכים לפוסט זה.[/box]

אפשר למצוא סיפורים רבים ברשת על כל מיני הורים סופר-ליברליים שמטפחים את ילדיהם הרכים בשנים ואם הילד או הילדה מגלים שהם רוצים להיות במגדר השני – הוריהם יעשו הכל כדי לתת לבניהם/ביתם לחיות במגדר השני. יש סיפור על אבא שלובש שמלה במיוחד כדי לעודד את בנו שמעוניין להיות בת, או הסיפור הזה ששם ההורים עפים על עצמם ומחליטים כי ילדם הוא "ללא מין" (אם כבר, אז כבר, לא?) ויש עוד סיפורים רבים.

וכאן אני רוצה להביע דעה קצת שונה מהורים אלו…

ניקח את רוני הקטן, ילד שבקושי התחיל כיתה א'. רוני בבית אוהב לשחק בצעצועים ולא מעט פעמים הוריו תופסים אותו משחק בבובות של אחיותיו, או באיפור שלהן, ולפעמים אפילו בבגדיהן ועקביהן.

אז… רוני טרנסג'נדרית? אני ממליצה לעצור עם המסקנות הנמהרות האלו. הבה נחשוב קצת:

• יכול להיות שרוני משחק בדברים אלו כי הם מוצאים חן בעיניו ותו לא. יש לא מעט סטרייטים ששיחקו בצעירותם בבובות אך כשהם גדלו הם עברו לדברים קצת יותר "גבריים" וכבוגרים הם .. סטרייטים
• יכול להיות שרוני נמשך לגברים וגם נמשך לדברים נשיים, כך כשהם בוגרים, הם הומואים "נשיים".
• יכול להיות שרוני באמת טרנסג'נדר, אבל עם המסקנה הזו כדאי קצת להמתין…

בואו נניח שרוני מאוד אוהב לבוש נשי ואיפור והוא מאוד אוהב להתלבש, להתגנדר ולהביט על עצמו שעות מול המראה. מה עושים אז? רצים מיד לבנות לו תוכנית לשינוי מין?

לעניות דעתי, התשובה לכך היא לא. אני לא חושבת שצריך "לרדת" עליו, "לקטול" אותו ובוודאי שלא לנקוט באלימות פיזית מצידו (למרות שיש לא מעט הורים שזה האינסטיקנט הראשוני שלהם כדרך "לתקן" את הילד, למרות שזה כמובן יתן תוצאות הפוכות ברוב מוחלט של המקרים, אבל היי, לכי תכניסי להורה מכה הגיון לראש!).

אפשר לדוגמא, להגיע איתו לפשרה כלשהי: רוצה להתלבש כמו ילדה? אוקיי, כל עוד זה בבית בלבד או בחדרו בלבד (תלוי בהורים ובפשרה שיגיעו עם הילד. בכל זאת, תנו לו להתבטא). יכול להיות שהוא ימשיך עם הלבוש, יכול להיות שהוא יפסיק, לבוש והתגנדרות כבחורה לאו דווקא אומר שהוא טרנסג'נדר (ולמי שלא מכיר, תכירו מושג שנקרא Cross Dressing).

ככלל, את עניין שינוי המין, גם אם הילד נורא נורא רוצה, אני ממליצה לשמור לגיל היותר מאוחר, נאמר בגיל של חטיבת ביניים או תיכון. בגיל כזה הילד (שהוא כבר בחור) יודע מה הוא רוצה מעצמו מבחינת ג'נדר, ואז כבר אפשר ללכת איתו יחד לפסיכולוג או לפסיכיאטר (המטפל המקצועי ישמח לשמוע מההורים היסטוריה, ישמח לשאול שאלות וכו') ואם המטפל המקצועי ממליץ על השינוי, אז אפשר להתחיל בשינוי וחייבים תמיכה של ההורים, זהו מסלול קשה מאוד נפשית!

מדוע אני ממליצה זאת ולא ממליצה כבר בגיל בית ספר יסודי להתחיל בטיפול כזה? כי לילד כזה אין עדיין מנגנוני הגנה טובים. לא חשוב באיזה בית ספר סופר-ליברלי ירשמו ההורים את בנם, תמיד יהיו שם תלמידים שיציקו (במקרה הטוב) או ש"יכסחו" אותו (במקרה הרע). מדוע כבר לחשוף אותו לכל הרוע שקיים כלפי טרנסג'נדרים/ות בגיל כה צעיר כשהוא לא ממש יודע איך להתגונן? נכון, להרגיש "כלוא" בגוף של המין השני זה בהחלט לא נעים, אבל לחזור הביתה עם "פיצוצים" זה הרבה פחות נעים. אינני טוענת שבגיל 15-17 לא יהיו אי נעימויות, הצקות וכו', אך סביר להניח שאות/ה טרנסג'נדר/ית תדע להתגונן או תדע להתעלם ממי שצריך.

לסיכום: אני לחלוטין נגד ההורים האלו שבכל גיל לא נותנים לרוני לבטא את עצמו/ה מבחינת ג'נדר כשרוני כבר גבר בוגר, ואני גם נגד אלו ההורים שכבר בגיל ילדות צעירה (גן עד יסודי צעיר) מעודדים את ילדם ללכת בכיוון שינוי מין רק בגלל שהוא אוהב בגדי נשים. לדעתי המקום הנכון הוא באמצע. לא לדכא, למצוא פשרה ובגיל כשרוני כבר בוגר ומבין את ההשלכות – להתחיל איתו את המסע המפרך נפשית ואת אותו שחרור.

חלק שלישי – לספר למשפחה